בואו נדבר רגע על קיי-פופ. ז'אנר מוזיקלי שהגיע מדרום קוריאה (K-Pop – Korean Pop) והפך לתעשייה עצומת מימדים; חברות ענק מלהקות נערים ונערות יפים ומוכשרים ובונות מהם להקות מעוצבות עם סטייל מהודק, פופ מהונדס באיכות גבוהה, קליפים מושקעים ומאות מיליוני מעריצים שרופים מכל רחבי העולם.
ב-2020 ובכל מדינה אחרת זה היה מרגיש קצת מוזר להציג פתאום את הז'אנר שההצלחה שלו כבר מזמן לא מוגבלת רק לקוריאה הדרומית. אמני קיי-פופ יוצאים לסיבובי הופעות מצליחים בכל העולם, ואחד ההרכבים המובילים בז'אנר, BTS, כבר שיתף פעולה עם כוכבים בינלאומיים כמו אד שירן והולזי, ובנות ה"גירל גרופ" הקוריאני בלאקפינק התארחו באלבומים של דואה ליפה וליידי גאגא.
בקיצור, כמו שהבנתם, מדובר בהיסטריה עולמית, תופעה שכבר מזמן אומצה על ידי העולם המערבי, הרבה מעבר ל"גנגנאם סטייל", והשיר החדש והקיי-פופי של אלה לי, "זוט עני", מצית מחדש את השאלה: למה בישראל הוא עדיין בגדר ז'אנר נישתי עם קהילת חובבים קטנה יחסית. שאלה טובה.
באופן כללי, לפופ צבעוני, מהונדס וקליל קשה להתקבל בישראל. בזמן שמעבר לים אריאנה גרנדה וקארדי בי הן הקונצנזוס, סטטיק ובן אל ונועה קירל עדיין לא מחליקים להרבה אנשים בגרון ונתפסים כמוזיקה טראשית. אז מי יושב במרכז הקונצנזוס של המוזיקה הישראלית? יוצרי מוזיקה "נעימה", מוזיקת אמצע הדרך עם גיטרה אקוסטית, כמו נתן גושן וישי ריבו.
אם כך, ברור שלקיי-פופ צפויה דרך הרבה יותר קשה אצל הישראלים, כי מדובר בפופ על ספידים – קצב מהיר פי שתיים וקליפים צבעוניים שמגיעים עם אזהרת אפילפסיה. ישראלים, לצורך עניין, מקבלים מוצר כזה עם אזהרת צפייה דמיונית מראש.
"אני חושבת שרובנו עוד זוכרים את גנגנאם סטייל כמשהו מייצג לז'אנר וזה הופך אותו לסוג של בדיחה", טוענת אלה אברהם, מעריצת קיי-פופ מושבעת. "כמו סרטונים של פרסומות יפניות משוגעות ביוטיוב. אפילו המראה ה'נשי' של הגברים עלול להרתיע". תומר נובק, מעריץ של הז'אנר גם הוא, מוסיף: "ישראלים פחות מתחברים לפופ ויותר הולכים לכיוון הR&B כמו ריהאנה וביונסה". כלומר, אם הקהל הישראלי תופס את ליידי גאגא כמוגזמת - יש לו דרך ארוכה עד שהקיי-פופ יראה לגיטימי בעיניו.
מעניין גם להשוות את הפופ הקוריאני למוזיקה הלטינית, שעל אף היותה מושרת בשפה זרה, היא שזורה לחלוטין במיינסטרים הישראלי, וגם הפכה לנחלתם של כוכבי פופ ישראלים שמייצרים להיטי רגאטון בעברית.
בניגוד לתרבות הקוריאנית המנותקת לחלוטין מהלך הרוח הישראלי, התרבות הלטינית מושרשת בארץ כבר שנים – הטיולים אחרי צבא לדרום אמריקה, השורשים המשפחתיים בספרד, הטלנובלות וסדרות הנוער הפופולריות שתפסו פה חזק כבר לפני כמה עשורים. כל אלו אפשרו למוזיקה הלטינית, שבעצמה אוחזת בקווי דמיון למוזיקה הים תיכונית (עדן חסון כנראה מזכיר יותר את מאלומה מאשר את סיי מ"גנגנאם סטייל"), להשתלב בטבעיות באוזן הישראלית.
ומה עם מוזיקה הקוריאנית? ובכן לה כאמור אין את כל המקדמים האלה, את מאלומה או קרול ג'י, מה שהופך את נקודת ההתחלה שלה למרוחקת וקשה לעיכול עבור המיינסטרים הישראלי.
אז מה יכול לשנות את התמונה? בישראל, שלא כמו בחו"ל, מקור הצריכה העיקרי של מוזיקה מיינסטרימית הוא עדיין הרדיו. בזמן שבארה"ב קובעות את סדר היום יוטיוב ושירותי הסטרימינג, פה בארץ עדיין שולט ביד רמה הרדיו. הקיי-פופ הוא ז'אנר מאוד לא רדיופוני - כזכור מדובר במוזיקה מאוד מהירה וצעקנית, לא בדיוק מהסוג שתרצה בפול ווליום בפקק על איילון בדרך לעבודה בבוקר - והרדיו הוא די שמרן. "גלגלצ בעיקר יכולים להנגיש את הקיי-פופ לקהל הישראלי", אומרת אלה, "בדיוק כמו שהם יודעים לקחת שיר איטלקי ולעשות ממנו להיט".
ומה מעריצי הז'אנר הישראלים חושבים על השיר של אלה לי? "שיר חמוד, בהחלט קליט אבל ללא ספק 'מושאל' ממאמאמו (להקת בנות דרום קוריאנית שרבים הצביעו על הדמיון בין "זוט עני" לבין השיר שלהן "HIP"). זה היה מוזר לי כי אם כבר לקחת שיר אז למה לקחת אחד כזה שהיה ממש להיט? כאילו, חבל אחותינו, לפחות היית עושה את זה בחן".