כשיענקלה רוטבליט כתב את "שיר לשלום", הוא לא חשב שהדיון על השמעתו יגיע עד לשאילתא בכנסת - בעיקר בתקופה שבה הצהירו בישראל על השאיפה לכונן שלום עם השכנים. 50 שנים חלפו מאז שנכתב השיר האל-מותי, ובמרוצת השנים הוא היה במוקד סערות רבות על אופיו של צה"ל, כיכב בסרט "הלהקה" וגם כמובן הפך לסמל ישראלי לאחר נובמבר 1995. "אפשר להגיד שהוא נאיבי, אבל הוא חלק מהדי. אן. איי. הישראלי", אמר אבי נשר.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מפקד להקת הנח"ל לשעבר, עמוס טלשיר, סיפר שהוא היה שותף לסוד סביב השיר החדש. הוא התבקש שכל חברי הלהקה יבואו לחזרה באותו הבוקר, בלי תירוצים. "הרגשתי שיש משהו חזק", סיפר טלשיר. "אבל לא נבהלתי, לא הרגשתי שזה חומר נפץ".
יש כאלה שסברו שמדובר בשיר מחאה של חיילים פצועים, לעומתם יש שהרגישו שהטקסט נקי ואופטימי שמעיד על צורך בשלום. רוטבליט עצמו, אגב, אמר שמדובר בשיר תמים. "הרגשנו חתרנים", סיפרה ירדנה ארזי שגם הייתה חברת להקת הנח"ל. "זו הייתה התקופה של ההיפים והמחאות נגד מלמת וייטנאם בארצות הברית. הרגשנו שאנחנו מביאים איתנו מסר חשוב מאוד - זו הייתה תחושה של שליחות".
"יש בית אחד, צריך לגמור את זה"
אחרי שיקום ארוך בעקבות הפציעה הקשה במלחמת ששת הימים, רוטבליט נסע ב-1969 לטיול אחרי צבא ללונדון. חברו המלחין יאיר רוזנבלום ז"ל, שהיה המנהל המוזיקלי המיתולוגי של להקת הנח"ל, הצטרף אליו. רוטבליט זרק לחברו בתחילת המסע שהיה לו רעיון לשיר על תקווה לשלום. רוזנבלום - התאהב.
רוטבליט סיפר כי רוזבלום הופיע אצלו ואמר שהוא חוזר לארץ והתעניין האם יש התקדמות עם השיר "אמרתי אוקיי, יש בית אחד, צריך לגמור עם זה", נזכר. "אז הוא אמר שהוא מחר נוסע לארץ, והוא רוצה לעבוד עם הלהקה. אז אמרתי לו שב, חכה, אני אגמור". וכך כתב רוטבליט ביום אחד שיר שיהפוך לחלק בלתי נפרד מפסקול הישראליות.
השיר יצא בארץ והופך מיד ללהיט ענק. באותו זמן רוטבליט מבלה לו בלונדון, לא מודע לרעש שהשיר שלו יוצר. הוא סיפר שהוא שמע את השיר רק שנה אחריכן מכיוון שלא היה ברשותו מכשיר רדיו טייפ.
גנדי לא הסכים שנופיע עם המילים - אז שינו
בין הסוגיות שבערו בזמנו היה הקרב מול מפקד פיקוד המרכז דאז, רחבעם (גנדי) זאבי, על מילות השיר. מירי אלוני סיפרה שגנדי לא הסכים שלהקה צבאית תופיע עם השיר עם מילים כמו: "שאו עיניים בתקווה לא דרך כוונות". שורה בעייתית נוספת הייתה "שירו שיר לאהבה ולא לניצחונות", ששונתה בסופו של דבר ל"שירו שיר לאהבה ולא למלחמות".
הוויכוח סביב השיר הגיע כאמור עד לכנסת. חברת הכנסת חייקה גרוסמן הגישה לשר הביטחון משה דיין שאילתא, ובה כתבה: "נמסר לי שאלוף פיקוד המרכז אינו מתיר ללהקת הנח"ל להופיע בתחומי פיקוד המרכז, מאחר שהנ"ל כוללים בתוכניתם את שיר לשלום. מה בדעת כבוד השר לעשות?". דיין הגן על השיר וענה שהרמטכ"ל חיים בר לב ביטל את הוראתו של גנדי.
חלק מחברי הלהקה המקוריים לא התחברו במיוחד לביצוע המוכר מהסרט "הלהקה" שצולם 8 שנים אחרי שהשיר המקורי שוחרר. אבי נשר, שביים את הסרט, סיפר כי הוא קיבל שיתוף פעולה מלא מהצבא בכל השלבים הראשונים של הסרט, עד שנודע כי השיר משולב בו. הוא נזכר שלאחר שגנדי שמע על כך, הצוות לא הורשה לצלם בבסיסי צה"ל - וזאת למרות שגנדי עצמו כבר לא היה בצבא. "הוא הכריז סוג של מלחמה כנגד הסרט", סיפר. "זה כמעט גזר דין מוות לסרט. שנים מאוחר יותר, הוא בא אליי ואמר: 'שמע, ראיתי את הסרט, לא כזה נורא'".
הדף הספוג בדם היה מטלטל
אחד הרגעים המזוהים ביותר עם "שיר לשלום" הוא עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל בנובמבר 1995. על הבמה עמד ראש הממשלה יצחק רבין דקות לפני הרצח יחד עם שמעון פרס ומירי אלוני - ושרו עם ההמונים שהגיעו לכיכר את תקוותם לשלום.
עבור דליה רבין, הדף עם מילות השיר ספוג בדמה של אביה, היה מטלטל. "כולם היו באיזה סוג של התעלות כשהם שרו את השיר הזה", נזכרה בגעגוע. "כל כך הרבה תקווה, וכל כך הרבה שמחה. ואבא שלי היה מאושר".
הרצח של רבין היה רגע טראומתי ודרמטי גם עבור מחבר השיר רוטבליט, ולטענתו, למדינה כולה. "היום אנחנו יכולים לראות איזה שינוי עמוק זה חולל בארץ, במדינה הזאת. כמה נרצח עם הרצח, מלבד רבין", אמר.