המותחן האירוטי הפולני "365 ימים" משגע בשבועות האחרונים את העולם. למי שלא הספיק להתעדכן: הסרט, שעלה בשבוע שעבר לנטפליקס והצליח להתברג בקלילות לראש רשימת הסרטים הנצפים בישראל ובעולם בכלל, סובב סביב מאסימו, ראש מאפיה איטלקי חתיך שחוטף את לאורה, אשת עסקים פולנייה שנופשת בסיציליה, נותן לה שנה להתאהב בו ובמהלכה הוא מאלץ אותה להשתתף באקטים של מציצנות, סקס ו-BDSM - כל אלו באנגלית שבורה עם מבטא כבד.
הסרט, שמבוסס על ספר מצליח בעל אותו שם, כונה כבר "הגרסה הפולנית של 'חמישים גוונים של אפור'", וגולשים רבים אף התייחסו אליו כאל סרט פורנו לכל דבר ועניין - שבמקרה גם זמין בספריה של נטפליקס. כמובן שלצד ההתלהבות הרבה שרשם הסרט ואינספור הנשים שטענו שהוא אחד הדברים הכי מחרמנים על המסך בימים אלו, היו גם לא מעט ביקורות חריפות שטענות שמדובר בסרט שעושה האדרה לתסונת שטוקהולם ועושה גלוריפיקציה לאלימות נגד נשים.
חשוב להגיד: אין בעיה עם אומנות ארוטית גם אם היא אלימה וקיצונית. ב"365 ימים" לא המציאו את הז'אנר הזה. מספיק להיזכר ברומן האירוטי הקיצוני "קורטיזונה למאסטר" שסיקרנו כאן לאחרונה, שעורר בעצמו לא מעט סערות. הצורך האנושי לצרוך אירוטיקה בכלל ופנטזיות קיצוניות בפרט, הוא צורך שריר וקיים וכל עוד הוא לא מתבטא בצריכת פורנו מסחרי מצולם, שמבוסס על תעשייה נצלנית ופוגענית, ספרים, סיפורים, קומיקס, סרטים הם פתרון מעולה למימוש פנטזיות מיניות, במיוחד קיצוניות, בלי שאף אחת באמת תיפגע. הבעיה היא הרי לא עצם קיומה של הפנטזיה. פנטזיות מיניות, קיצוניות ככל שיהיו, הן חלק אינטגרלי ולגיטימי מהחוויה האנושית וכשהן מתקיימות בקונטקסט הנכון - בדמיון מחד או במציאות תחת כללים קפדניים של שפוי, בטוח, ברצון ובהסכמה - הן דבר נהדר.
הבעיה היא כשאלימות נגד נשים מוצגת בקונטקסט הלא נכון – כשהיא מוצגת כרומנטיקה, כאהבה, כשיצירה עושה גלוריפיקציה למערכות יחסים מתעללות מבלי להוסיף סייגים חשובים שמציבים את היצירה בקונטקסט שלה. זו הנקודה בה נופלים יוצרי הסרט "365 ימים", שכן בשום שלב לא נאמר לנו, הצופים, שאנו עומדים לצפות בפנטזיה אירוטית קיצונית ואלימה. למעשה, המיקום של הסרט בלב המיינסטרים, בנטפליקס, ממסגר אותו לא כפנטזיית חטיפה אירוטית אפלה, אלא כרומן רומנטי נורמטיבי, לכל היותר מותחן.
אלו בדיוק הנקודות עליהן אנחנו מדברות כשאנחנו משתמשות בביטוי "תרבות האונס" - אין שום דבר רומנטי בלחטוף אישה, לכפות עליה לצפות בך מקיים אקטים מיניים או בתסמונת שטוקהולם. מדובר באלימות לכל דבר והמסגור שלה כאירוטיקה רומנטית מסוכן. הוא מסוכן כי אנשים עלולים לנסות לממש אותה, לבלבל בין דמיון למציאות, לנרמל דברים שאמורים להישאר בגדר פנטזיה בלבד.
בתקופה בה אפילו לקלאסיקות כמו "חלף עם הרוח" מוסיפים דיסקליימר כדי לשים את הסרט בקונטקסט הרלוונטי, יעשו טוב בכל מקום שמשדרים את הסרט אם יוספו, לצד הגבלת הגיל המתבקשת, דיסקליימר שמשייך אותו לז'אנר הרלוונטי - כי אלימות נגד נשים, אונס ואפילו חטיפות של נשים לצורך ניצולן המיני הן תופעות מאוד אמיתיות שמתקיימות יום יום ברחבי העולם.