שבוע עבר מאז שיצא "ריקי לייק" של נטע ברזילי, וחודש שלם מאז ש-"Further Up" של סטטיק ובן אל (בשיתוף פעולה פיטבול) עלה לאוויר היוטיוב. פייר? לא זכורה לי מעולם תקופה כזאת צפופה בתעשיית המוזיקה הישראלית עם ניסיונות של ייצוא כוכבים מקומיים לאמריקה.
האמת היא שזה אכן מרגיש כאילו בשלה העת לשליחת נציגינו המוזיקאים אל הארץ בה האפשרויות, ובכן, לא מוגבלות הן. הנה, לגל גדות בקולנוע - זה עבד; לביבי עם טראמפ בפוליטיקה - עבד; ולדובי פרנסס בעסקים (אם המילה "הון" עולה בצירוף השם שלך בגוגל) זה עבד גם עבד.
כשחושבים על זה, לנטע ולסטטיק ובן אל יש הרבה במשותף: מלבד המקום ממנו הם מגיעים, ישראל הקטנה, ולבישת בגדים מוגזמים בגמר של "הכוכב הבא", לשלושתם היה קרש קפיצה מטורף לעולם. לנטע זה היה כמובן האירוויזיון עם 186 מיליון איש שצפו בה זוכה עם "Toy", ולצמד מכביש החוף יש את חיים סבן - אימפריה ישראלית-אמריקאית של כסף וקשרים.
אני מרשה לעצמי להניח שנטע, סטטיק ובן אל לא נכנסו לאולפן ההקלטות בלוס אנג'לס אחרי שהשיגו עבודה בניקיון הבניין - הם נכנסו לשם מהדלת הראשית, ממש כי הם הוזמנו, וגם חיכו להם שם דונאטס בכל מיני צבעים ובקבוקי פפסי של 2.5 ליטר.
המסע הזה שלהם התחיל אחרי שסטטיק ובן אל תרגמו להיטים בעברית שהצליחו כמו "טודו בום" ו"סלסולים", ונטע המשיכה את הקו של "Toy" באנגלית-תינוקית עם "באסה סבבה" ו"ננה בננה". המחשבה הייתה פשוטה - אם המקור הצליח כל כך בישראל, יש לו פוטנציאל להצליח במקומות אחרים, ולמרות שכולם עוררו סקרנות בקרב לא מעט מאזינים בעולם, לצערנו אי אפשר לקרוא לזה עדיין פריצה ענקית. בטח לא כשיש לנו איך להשוות.
השלב הבא הוא כבר לתת לאמריקאיים דברים שהם מכירים: סטטיק ובן אל לקחו סימפול של להיט ניינטיז אמריקאי והביאו את פיטבול, ונטע קראה לשיר שלה על שם תכנית ניינטיז אמריקאית מצליחה, והביאה מפיקים מוזיקליים מהתעשייה שם. בקיצור: אין לנו את הבריזה של אילת והכנרת - אבל יש את הבריזה של הוריקן קתרינה.
לכן, זה רק הגיוני לעשות צעד לקראתם בעולם הרפרנסים והנראות, ובוודאי שלעבוד לצד שמות גדולים זה כבר אומר שרשת הקשרים עושה את שלה. חבר'ה, בעוד שבועיים סטטיק ובן אל יופיעו עם פיטבול באחת מתכניות הבוקר הכי נצפות בארה"ב וריקי לייק הגיבה לנטע ברזילי ודיברה איתה בטלפון. כן, זה דבר שקרה באמת.
מצד שני, שלושתם רוצים להיכנס על טיקט אחר: סטטיק ובן אל ככוכבי רגאטון והיפ הופ, ולכן השתמשו בנוסחה המנצחת עם פזמון של להיט עבר ותוספות ראפ או ביט לטיני, בדיוק כמו טייגה שסימפל את "מקרנה", בלאק אייד פיז שהביאו את ג'יי באלווין וסימפלו את "Rhythm Of The Night", או אפילו דדי יאנקי שסימפל, ובכן, את אותו השיר שהם סימפלו בדיוק - "Here Comes the Hotstepper".
נטע לעומת זאת, רוצה להיכנס ולהשתלב באגף ה"מיוחדים" שנוצר בשנה האחרונה עם שמות כמו בילי אייליש או ליזו - פופ מאוד מאופיין שלא דומה לשום דבר אחר. גם נטע לא נשמעת כמו אף אחת אחרת, ואין בכלל ספק שהיא באה כדי לתת כאן ושם גוון חדש במוזיקה. בשני המקרים התוצאה באמת מרשימה, ויזואלית ומוזיקלית. ניכר שעבדו כאן קשה כדי להוציא תוצרים מצויינים שיכולים, לפחות על פני השטח, לעוף בחו"ל.
אבל רגע, בואו נעצור הכל ונראה מה קורה היום במצעד הבילבורד האמריקאי, המצעד הכי חשוב בעולם המוזיקה בערך, זה שברגע שנכנסת למקומות הגבוהים בו אתה יכול לתת כיף לדובי פרנסס כי גם לך יש פתאום הון. אז תחזיקו חזק, כי אלה חלק משמות האמנים בטופ 20 במצעד הבילבורד הנוכחי, ואני נשבעת בזה: רודי ריץ' (מקום ראשון!); טונס אנד איי; לואיס קפלדי; אריזונה זרבס; דן+שי; מסטדרד; דה בייבי; מארן מוריס; ובלקבר.
מי אלה האנשים האלה אתם שואלים? ובכן, אני מקווה שלפחות המשפחה שלהם יודעת, כי רובם ככולם אינם כוכבים. יש להם להיט עולמי, אחד ויחיד, וממש מעט מאוד אנשים שיזהו אותם ברחוב, אם בכלל.
כן, יש גם שמות כמו דרייק וסלינה גומז באותה רשימה, אבל אלוהים, תראו כמה "נו באדיז". הרבה מהם פשוט הגיעו מהטיק טוק, או מכל צינור אחר ברשת. הרי גם ה-סיפור של בילי אייליש הוא שהיא הקליטה את המוזיקה שלה בחדר הקטן בבית הבינוני שלה בלוס אנג'לס, והיום היא באוסקר, בגראמי, ובג'יימס בונד. או קחו את ליל' נאס x, ששבר שנה שעברה שיאים היסטוריים עם "Old Town Road" שיצר לבד עם ביט שעלה לו 30$.
המצב ברור: אמריקה לא מחפשת את המערכת המשומנת הזו של האולפנים עם אלבומי זהב על הקירות, והיא למעשה לא מחפשת כלום - מיליוני המשתמשים בטיק טוק, בשירותי הסטרימינג וביוטיוב, עושים בשבילה את המאמץ הזה. נקודת הפתיחה של סטטיק ובן אל, וגם זו של נטע, היא כמו של בחור מחוצ'קן מרחובות שיושב עכשיו באוטובוס ויוצר ביט באייפון שלו.
קרש הקפיצה הראשוני, הקשרים והנסיון להתאים את עצמם לאוזן והעין האמריקאית אולי מזרז עניינים, אבל אתם רוצים להגיד לי שאם הייתי בונה עוגה בצורת ריקי לייק בגודל בניין היא לא הייתה מגיבה לי באינסטגרם? לא הייתי מגיעה לתכנית בוקר באמריקה?
אנחנו בשיאה של תקופה בה כל אחד יכול להתפרסם - אז ההצלחות הן כמעט רנדומליות. תראו את דניס לויד - כנראה הייצוא המוזיקלי הכי מצליח שלנו, והוא לא התאמץ כל כך. גם גל גדות לא הייתה השחקנית הכי גדולה בישראל לפני שקיבלה את "וונדרוומן". לנטע, סטטיק ובן אל יש פופ משובח, אין ספק, הכי טוב שהיה פה. בשביל ישראל זו הרמה הכי גדולה של עשייה. בשביל אמריקה, זה כנראה עשוי מדי. המסקנה? פשוטה מאוד: צריך לבוא בקטן, דרך הרשת, וגם אם אתה הכי טוב במה שאתה עושה, תמצא דרך אחרת להראות את זה.