קלישאת ביקורת הטלוויזיה גורסת שאפשר לתאר כל סדרה כפסוק מתמטי בין שתי סדרות קיימות. "המכשף" היא כמו "משחקי הכס" מינוס היומרה של "אוזרק"; "חינוך מיני" היא "פה גדול" פלוס "אחת שיודעת", וכו'. וזה באמת מבאס לצמצם ככה יצירות שלמות בתרבות, אבל לפעמים זה התיאור המדויק ביותר, ו"נראה אותך", הדרמה החדשה שעלתה בנטפליקס בסוף השבוע, היא בדיוק זה - נוסחה מתמטית של "Cheer" ועוד "אופוריה", לטוב ולרע, אבל בעיקר לטוב.

"נראה אותך" (Dare Me) - שמגיעה לנטפליקס כחלק מהסכם הפצה בינלאומי עם רשת USA - מבוססת על ספר באותו השם מאת סופרת המתח מייגן אבוט, שגם כתבה חלק מהתסריטים. זה סיפור התבגרות ובמרכזו אדי ובת', שתי מעודדות מוכשרות ופופולריות, שנמצאות בראש הפירמידה - תרתי משמע, כי זו פאקינג סדרה על עידוד. הסדר החברתי המוקפד של שתי התיכוניסטיות האלה - שנרקם ברובו על ידי בת' האסרטיבית, שמעולם לא נתקלה בדבר שרצתה ולא קיבלה (מלבד יחס חם מאביה, אבל זה כבר באמת פינוק)  - מתהפך בבואה של קולט, מאמנת חדשה לנבחרת המעודדות של התיכון.

קולט מביאה איתה גישה חדשה: היא מכריחה את הנערות להתאמן באופן קפדני יותר, היא משיתה עליהן חוקי משמעת חדשים, היא לא מפחדת לתת למעודדות פחות מנוסות להחליף את בת' בתרגיל הפירמידה - שנחשב לשיאו של כל מפגן עידוד, כפי שלמדתי ב-"Cheer" - ובסוף גם שוללת ממנה את תואר הקפטנית של הנבחרת. אה, והיא גם ממש יפהפייה ובת 28 ("ממש זקנה", להגדרת בת'), ויש לה סוד נוראי. ובעוד בת' מפתחת כלפיה עוד ועוד עוינות, אדי דווקא לומדת לחבב את המאמנת החדשה, שמבטיחה לה חיים שמעולם לא חשבה שמגיע לה (קרי, כסף, משפחה קטנה ופוטוגנית, וכמובן שכוח והשפעה על פני נערות אחרות). 

במובנים רבים, "נראה אותך" היא דרמת נעורים הכי קלאסית. העלילות בה עוסקות בהתרת הגבולות של ההורים והמורים, במימוש אהבות אסורות, בתככים ובמזימות שמתרחשים בכל קליקה חברתית בכל תיכון. וכמו לא מעט מסדרות הנוער המצליחות שבאו לפניה, כמו "שקרניות קטנות" ו"ריברדייל", היא מחלקת את זמנה בין התככים והמזימות הזעירים האלה, לתעלומות גדולות, בוגרות ואפלות יותר. נגיד ככה: יותר מאקדח אחד נשלף בפרק הבכורה של "נראה אותך", וניכר שיותר מאחד עוד ירה בפרקי ההמשך.

היתרון המרכזי שיש ל"נראה אותך" על פני מקבילותיה הוא האופן בו היא מספרת את הסיפור שלה. "נראה אותך" מצולמת בתאורה חמה אך חשוכה, ובעדשה שהופכת כל פריים ממנה למפגן היפר-צבעוני, שהופך את הצפייה בה בהרבה מקרים לבהייה נעימה בשומר מסך. עוזרים לזה גם הצילומים האיטיים והנדיבים מאימוני העידוד - סצנות ארוכות בהן המעודדות מושלכות לאוויר וצוללות אל המזרון כמו ציפורים מיוזעות. העושר החושני הזה מדגיש יתרון נוסף של "נראה אותך": היא שגרתית ברמות.

הסדרה מעניקה לסצנות יומיומיות את אותה המסירות שהיא מקדישה לסצנות דרמטיות, והזכרתי קודם את העובדה שהיא מתמחה בתככים קטנים מתוך קליקות, אבל היא עוקבת אחרי גיבורותיה גם אחרי בית הספר, אל העבודות המשעממות שלהן והמסיבות שהן עורכות באמצע שום מקום עם חבית בירה ותאורה שמגיעה מפנסים של מכונית. רוצה לומר, הטריילר גורם לה להיראות כמו סדרת מתח עם תעלומה עסיסית במרכזה, אבל התעלומה האמיתית ש"נראה אותך" פותרת היא איך להתבגר כנערה במינימום חרא, וזה ראוי להערכה.

"נראה אותך" מתפלשת בשיעמום הטינאייג'רי, ויותר משהיא רוצה להיות "שקרניות קטנות" הסבונית, היא רוצה להיות "אופוריה" הבועטת. לעזאזל, יש בה אפילו מונטאז' של מריחת איפור עיניים מנצנץ לפני הופעה. "אופוריה" היא, לפחות כרגע, אילן טלוויזיוני מעולה להיתלות בו, ו"נראה אותך" מציעה גרסה קצת יותר סחית והרבה פחות עירומה לנוסחה היעילה של "אופוריה". יש בה מספיק מתח ופאתוס בשביל להחזיק אותך לאורך כל הפרק (ואלה גם פרקים של 45 דקות בלבד! איזה מצרך נדיר), אבל גם מספיק חן וחדות עין בשביל להעניק לתעלומות האלה ערך מוסף. כן, זו עוד סדרה על טינאייג'ריות בעיירה קטנה ומשעממת, אבל זו גם ממש לא סדרה שכבר ראיתם.