בגיל 72, ללארי דיוויד יש קריירה שכל יוצר או יוצרת טלוויזיה יכולים רק לחלום עליה. הסדרה שהוא יצר, כותב ומככב בה רצה כבר 15 שנה, ומתנהלת כמעט ללא לחצים חיצוניים. דיוויד כבר הוכיח את עצמו בתעשיית הטלוויזיה מעל ומעבר (בכל זאת, הוא יצר את "סיינפלד"), ובתמורה - הוא זוכה לעשות פחות או יותר מה שבא לו.
במקרה של "תרגיע" זה אומר שדיוויד משחרר עונות חדשות מתי שבא לו, וכותב רק כשיש לו על מה לכתוב. מצד אחד, הפורמט הזה מתסכל את המעריצים של הסדרה, שלפעמים צריכים לחכות שנים לעונה חדשה (העונה התשיעית, למשל, יצאה ב-2017), אבל הוא גם מבטיח שכשהסדרה חוזרת היא רעננה ומצחיקה, וזה ניכר גם בהופעה של דיוויד עצמו על המסך. דווקא העובדה שהוא לא שחקן מבריק עוזרת במקרה הזה, כי לארי דיוויד האמיתי מתערבב עם לארי דיוויד הדמות, וקשה שלא לשים לב שהוא מצחיק את עצמו ומתענג על הכתיבה שלו ועל החזרה לסט הצילומים. כשאנשים באמת נהנים מהיצירה שלהם, זה תמיד משדרג את התוצאה הסופית.
דיוויד נמצא בעמדה מוזרה בהלך הרוח החברתי/תרבותי/פוליטי כיום. הוא אמנם ליברל (ואפילו ידוע בזכות הדמיון הפיזי שלו לברני סנדרס, זה שגרם לאנשי "סאטרדיי נייט לייב" ללהק אותו לתפקיד), אבל הוא גם גבר לבן מדור מסוים, וככזה הוא אוטומטית משתייך לאוכלוסיה שקשה לסמוך עליה בימינו. ב"תרגיע", דיוויד ממש לא מנסה להתעלם או להתחמק מכך, אלא מצליח לדמיין איך לארי בגרסתו הבידיונית, יחד עם הנטייה שלו לאי הבנות מביכות, מתמודד עם העמדה הזאת. ולמרות שהכוונות שלו הן לרוב טובות - אוקיי, לא ניסחף, הן לא זדוניות - לפעמים האקסצנטריות שלו יכולה להיראות סתם קריפית.
הסיבה שחוסר הטאקט של דיוויד מצליח לעבוד ולהצחיק גם בתקופה בה יש דיבור ערני על הסיבות שפוליטיקלי קורקט היא יותר מסתם מילים, אלא ממש כלי לשינוי חברתי, היא שמדובר בדיוק בזה - חוסר טאקט. הדעות שלו, אפילו בגרסה הטלוויזיוניות שלהן, הן לרוב במקום הנכון. הוא לא מפלה בין בני אדם, הוא מוצא את כולם משונים ועדריים באותה המידה, והוא דווקא מתעניין בהבדלים בין אנשים. כשהוא שונא או מתריס, זה תמיד על רקע קטנוני, אף פעם לא מסיבה מהותית. דיוויד בז לאנשים ללא הבדל דת, גזע, מין או נטייה מינית. וזה כולל גם את עצמו, כמובן.
אז מה קורה בעונה החדשה? אתם כבר יודעים שהעלילה לא באמת משנה. לארי שוב מצית יריבויות, שוב מוצא דרכים מתוחכמות להתחמק מאינטראקציות אנושיות שהן לא עם לאון, ג'ף, ריצ'רד או שריל - האנשים היחידים שהוא באמת אוהב - וממשיך לנהל את אחת הדינמיקות החמודות והמצחיקות על המסך עם סוזי.
כל עוד לארי דיוויד בחיים וכל עוד הוא רוצה להמשיך לכתוב את "תרגיע", אין שום סיבה שהיא תפסיק להיות מצחיקה. היא מבוססת על המציאות, על סיטואציות יומיומיות ועל תקשורת בין אנשים - דברים שימשיכו לקרות וימשיכו להיות מעניינים, וגם על המתח הייחודי כל כך בין הטענות של לארי והגישה הכללית שלו לעולם - שבמידה רבה היא לגמרי שפויה והגיונית - לדרך הכושלת בה הוא מביע את כל אלה בפני אחרים. אם צפיתם בפרק של תרגיע ולא צעקתם "אוי, לארי" לפחות שלוש פעמים - האם בכלל צפיתם בפרק של "תרגיע"?