זו דעתי: עדי הימלבלוי על שחרור דימוי הגוף המושלם בעידן הרשתות החברתיות
עדי הימלבלוי הייתה אמורה להצטלם לקמפיין הלבשה תחתונה ממש חודשיים אחרי הלידה של בנה השני, אבל הגוף לא נתן לה. היא ניסתה לחזור לגזרה שלפני ולטשטש את סימני הלידה והבינה שאין מה למהר. בעשור שבו הרשתות החברתיות תופסות מקום נרחב והחיים של כולם נראים מושלמים הגיע הזמן לומר את האמת ולשחרר
בעוד כמה ימים יסתיים עשור ואחד הדברים המשמעותיים שהוא הביא איתו זה השימוש ברשתות החברתיות. אנשים מוכרים יותר או פחות נסחפו אל תוך עולם שבו אנחנו מעלים מדי יום או רגע, תמונות ופוסטים בפיד החיים של כולנו נראים מושלמים. הכל נראה יפה והגוף תמיד מושלם, גם חודש אחרי הלידה.
המציאות היא לא בדיוק מה שמשתקף בפיד, באינסטגרם. בעוד כמה ימים, חודשיים אחרי שילדתי את ברי הבן השני שלי, הייתי אמורה לצלם קמפיין להלבשה תחתונה, אבל לחיים יש חיים משל עצמם כמו שאמר ג'ון לנון.
אחרי סיבוכים רפואיים בעקבות הלידה לא הצלחתי להתאמן כמו שרציתי, מצאתי את עצמי במרדף אחרי הגוף המושלם, טשטוש הלידה. לאט לאט הבנתי שאני נמצאת בתוך לופ של אחיזה, בתוך גוף מותש.
הבנתי גם שאני לא נמצאת לבד במרדף הזה. הנזק האמיתי הוא לא רק הגבול שאנחנו מותחות ומותחות במחשבה שהכל אפשרי, כי ככה ראינו במדיות. הנזק הכי גרוע הוא שכבר החברה מצפה שאישה אחרי לידה תחזור לעשות הכל כאילו כלום לא קרה. רף הציפיות הוא לא אנושי.
החלטתי לשחרר את האחיזה ברף הציפיות ואת הקולות מסביב ולהחזיר את השליטה על הגוף שלי ולתת לו להחלים כי זה כל מה שיש לי, ובתקווה להרבה מאוד שנים. מהמקום השלם הזה והלא מושלם אני מאחלת לכולם להבין שכל גוף שונה שיש מי שצריכה את הזמן שלה ויש כאלה שיכולות לחזור לעשות הכל אחרי יומיים.