כבר שנים אחדות שאני עוסק באובססיביות בנושא שיבתו האפשרית של אריה דרעי לפוליטיקה. באופן קבוע אני כותב ואומר את אותו הדבר בדיוק: אריה דרעי לא יחזור לפוליטיקה כי אין לו לאן לחזור.
בניגוד לכל מה שפורסם בהבלטה רבה בתקשורת בשנים האחרונות, אריה דרעי לא היה כשיר להקים מפלגה משלו. הוא כלל לא תכנן לחבור לשותפים חילונים ולהקים יחדיו מפלגה מרכזית-חברתית. הוא גם לא היה מסוגל להשתלב במפלגה גדולה קיימת שאינה ש"ס ועל כן הוא רק השתעשע ברעיונות הללו, אבל לא עשה כלום בנידון. מה שהוא כן רצה זה לחזור ולהיות יו"ר ש"ס.
בעניין הזה, ורק בעניין הזה, טעיתי טעות מרה. מסתבר שלא הערכתי נכונה את כוחם של ראשי ש"ס דהיום. אני איתן בקביעתי כי הם, רובם ככולם, שוטמים את דרעי, שונאים את העבודה במחיצתו ותחתיו והשתעשעו בתקווה כי לא ישוב לעולם לחיק המפלגה (כמובן שמהם לא תשמעו זאת לעולם).
הערכתי כי התחושות הללו יגרמו להם לכפות על מוסדות המפלגה (גברת במטפחת ורב ישיש ורגיש) התעלמות מדרעי ונעילת הדלת בפניו; זה לא קרה. משהו בדרך השתבש, אריה דרעי הוא יו"ר ש"ס (אל תקנו את הקשקוש על "שלישיית ההנהגה") ואני יצאתי קצת אידיוט.
המשיח של התקשורת
איך זה קרה? לא יאומן, אבל זה קרה בעיקר בגלל התקשורת. אנשי דרעי, שכפי שנכתב כאן לפני שבוע, משחקים בתקשורת המטופשת ועושים בה כבתוך שלהם כבר שנים, הצליחו לייצר בתקשורת הכללית והמגזרית מתח שכזה עד שאנשי הרב עובדיה לא עמדו בו. הם פשוט קבעו עובדות בשטח ולא הותירו להם ברירה.
חבורת העיתונאים לענייני ש"ס שמשרתת את דרעי כבר שנים, שמעריצה אותו כמשיח, שיושבת על שולחנו ואוחזת בשולי אדרתו יכולה לטפוח לעצמה על השכם. הם עשו את זה יפה ובאלגנטיות. הקמפיין הצליח.
שובו של עידן הפודלים
ועכשיו מה? אריה דרעי הוא יו"ר ש"ס. אני אישית די מרוצה. אין לי דבר נגד דרעי. הוא ראוי לעמוד בראש ש"ס והוא יעשה את זה טוב. הוא גם צובע את הפוליטיקה המשעממת בצבעים שמחים המזכירים משהו מהפוליטיקה הישנה וזה הולך להיות מעניין וקצבי. אשר לש"ס – היא עומדת לחזור שוב לימים עברו, בהם היא היתה מפלגה של איש אחד ששבע עשרה בובות מרקדות לחלילו.
והתקשורת? היא תמשיך להיות ילדותית ומתלהבת, תרוץ אחרי דרעי ותמתין למוצא פיו של הגאון הגדול מכולם, האיש שידע מהי תקשורת וכיצד יש לעבוד איתה. ועליה.