מבחינה פוליטית גרידא, קשה לומר שהתוצאות מפתיעות ויהיה זה לא נכון לומר שהכתובת לא הייתה על הקיר. בקדנציה הנוכחית הלכה וגברה הדומיננטיות של חברי הכנסת המזוהים עם הפלג הניצי יותר בליכוד. משה פייגלין, מנהיג חטיבת "מנהיגות יהודית" אמנם לא היה שם אך הצעות החוק שקידמו בין היתר זאב אלקין, דני דנון, יריב לוין, ציפי חוטובלי ואופיר אקוניס היו בבחינת מסר ברור כי לשם נושבת הרוח.
ראש הממשלה מרבה להתפאר בכך שהוא היה הראשון לזהות את גודלו והיקפו של אסון הכרמל, איכשהו, את מה שהתרחש מתחת לאפו ובמגרשו הביתי הוא פשוט העדיף להדחיק. לשם המחשה, כאשר הוא מינה את זאב אלקין לתפקיד יושב ראש הקואליצה הוא קיבל אדם ממוקד מטרה וחדור מוטיבציה – כעת הגולם קם על יוצרו ונתניהו יכול להאשים רק את עצמו.
במילים אחרות, הגיבוי שהעניק נתניהו לחברי הפלג הימני בליכוד מתברר היום כבומרנג הרסני שמאיים להסב לו נזק של ממש.
הנחמה של נתניהו
גם אם ינסה להסתיר את תחושתו האמיתית, הרי שברור ונהיר הוא שראש הממשלה בנימין נתניהו לא מרוצה כלל מהכרעת הבוחרים. נתניהו קיווה בכל ליבו כי יוכל להציג לציבור רשימה מתונה יותר שתכלול אנשים כמו בני בגין (שגם זכה לתמיכתו האישית), דן מרידור ומיכאל איתן – שלושה חברי כנסת שנתפסו כגורמים מאזנים במפלגת השלטון ששברה ימינה.
אם זה תלוי במתפקדי הליכוד הרי שבגין, מרידור ואיתן לא יהיו בכנסת הבאה משום שהם הגיעו למקומות לא ריאליים. מנגד, אם זה תלוי בנתניהו – הוא יעשה כל שביכולתו על מנת לסלול לכל הפחות לבגין ולמרידור את הדרך חזרה.
יתרה מזאת, זו לא הרשימה שבה חפץ נתניהו, זו גם לא הרשימה שרצה לראות יועצו הקרוב ארתור פינקלשטיין, ומכאן שלא הייתי שולל על הסף פילוג עתידי בליכוד או לחילופין את ביטול הפריימריז וחזרה לוועדה המסדרת של ימי מפא"י – או "יש עתיד".
חשוב לזכור כי בבואנו לבחון את ההשפעות של מהלך פוליטי זה או אחר על תוצאות הבחירות, אל נא לנו לנתח את דעותיהם של המשוכנעים והתומכים הבטוחים, או לחילופין את דעותיהם של אלו שבטוח לא יתמכו, במקרה הזה, בליכוד-ביתנו. המפתח תמיד היה ותמיד יהיה במבחן הבוחרים העצמאיים – אלו שאינם מגדירים את עצמם כמצביעים בטוחים של מפלגה זו או אחרת. דני דנון, ציפי חוטובלי, זאב אלקין ומשה פייגלין ממעטים לדבר אל הקבוצה הזו – ולזכותם יאמר שהם גם לא טורחים להסתיר את זה.
ההזדמנות של שלי
תוצאות הפריימריז בליכוד עשויים לסייע באופן פרדוקסלי דווקא לגוש השמאל-מרכז ובמיוחד לשלי יחימוביץ' אשרתוכל לייצר מסר דיכוטומי, מעין משוואה פשוטה שתחזור על עצמה בכל נאום והופעה פומבית החל מהיום. זהירות ספוילר - הדברים יישמעו בערך כך: הליכוד הפך למפלגה ימנית קיצונית הרחוקה שנות אור מהאידאולוגיה הפרגמטית שהובילו בזמנו זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, ואם זה לא מספיק הרי שיחד עם ליברמן יהיה זה שילוב מסוכן מאין כמוהו – למי שמתנגד להקצנה המדינית הזו מחד ומייחס חשיבות גם לסוגיות החברתיות הבוערות שעל הפרק מאידך נותרה כתובת אחת בלבד – מפלגת העבודה.
הקמפיין של "הליכוד ביתנו" מנגד יצניע את הנבחרת ויבליט את נתניהו – רק ראש ממשלה מנוסה יוכל לקבל את ההחלטות הקשות ברגע האמת יכריז הקריין – ואילו הכרעות קשות קיבלה שלי יחימוביץ' בחייה? שלי יחימוביץ' לא מסוגלת לשמור על בטחון ישראל - יוסיף הקריין בקול רם ודרמטי.
אך אליה וקוץ בה, לצד ההזדמנות האלקטורלית שנפלה לכאורה לידיה של מנהיגת מפלגת העבודה כפרי בשל, הרי שהמפלגה החדשה שעל הקמתה צפויה להודיע לבני מאוחר יותר היום, עלולה לפצל את הגוש ולהחלישו: לבני עשויה לגרוף את קולותיהם של מאוכזבי קדימה, אלו שאינם שלמים עם המצע החברתי הסוציאל-דמוקרטי של יחימוביץ' או חוסר הניסיון של לפיד.
ככל שיעברו הימים יגבר הלחץ לאיחוד פנימי ושילוב כוחות אבל הסיכויים לאיחוד שכזה אינם גבוהים – הפערים האידאולוגיים לא גדולים אבל האגו והתחושה כי כל אחד מהם יכול להיות המושיע החדש שמסוגל לבלום לבדו את הצמד נתניהו-ליברמן פועלת לרעתם ומעניקה דווקא למנהיגי הליכוד-ביתנו עוד קצת אוויר לנשימה.
אם בתחילת הדרך היו כאלה שחשבו כי מערכת הבחירות של 2013 תהיה לא יותר ממהלך פורמלי שבסופו בנימין נתניהו יזכה בקדנציה נוספת בלי להתאמץ. היום כבר ברור לכולם שהבחירות האלה – ובמיוחד הבחירות שלאחר מכן יהפכו למעין משאל עם על הכיוון שאליו תפנה מדינת ישראל בעשור הקרוב. עם כל יום שעובר נדמה כי הקיטוב הפוליטי הולך ומחריף ומכאן שגם לא רחוק היום בו נחזה במפץ פוליטי נוסף ומשמעותי מקודמיו.