שני פרסומים הופיעו היום בעיתונים - האחד, פרסום בתשלום מטעם הליכוד ביתנו שכותרתו - "כשהעולם בירידה ישראל בצמיחה", ובו מתפאר השלטון בהישגיו הכלכליים-חברתיים. הפרסום השני נוגע לדוח אדווה וחושף בפנינו את פניה האמיתיות של מדינת ישראל - פערים ואי שוויון בין החלקים השונים בחברה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
ההבדל בין הכותרות אינו רק ההבדל בין תעמולת בחירות לבין נתוני אמת , אלא בין מי שמתענג על נתוני המאקרו לבין מי שרואה את האזרח מול עיניו. אם הכסף לא מחלחל ולא מתחלק באופן צודק, החברה נשארת חולה - וזה המצב היום בישראל. מצב שמחייב שינוי עמוק ודרמטי בסדר העדיפויות הלאומי שלנו.
חלק מהנתונים בתוך הדוח נראים כסטטיסטיקה, אך מצביעים על תופעות חברתיות עמוקות. כך עולה, ולא לראשונה, כי במדינת ישראל פחות שווה להיות אישה. הפער מתחיל בהבדל בשכר לשעה וממשיך בכך שהשכר הממוצע של נשים נמוך משמעותית מזה של גברים.
כבר לפני מספר שנים ביקשתי לבדוק את התופעה המאפשרת קיום אי שוויון מובנה בין גברים לנשים בשירות המדינה. כן! לא פחות! במקום בו המדינה מחויבת לשוויון על פי חוק ולהעדפה מתקנת בקידום נשים, הסתבר שאישה מרוויחה פחות מהגבר שעובד לצידה באותו התפקיד, זאת למרות שברוב המקרים היא משכילה יותר ממנו. בבדיקה לעומק הסתבר שהפערים נוצרים בשעות נוספות ובהטבות רכב - שני אלמנטים שקשורים בתופעות חברתיות.
"דרוש שינוי סדר עדיפות עמוק"
התפיסה החברתית שהאישה היא זאת שאחראית לבית ולילדים בנוסף להיותה אישה עובדת, מובילה לכך שנשים לא ממצות את השעות המתגמלות יותר מבחינת שכר. שלא לדבר על העובדה שהרכב נתפס כצ'ופר וכאלמנט הגברי במשפחה. אלו לא רק נתונים סטטיסטים, אלא תופעות חברתיות שבחלקן קשורות גם לתפיסת הערך שלנו, הנשים, את עצמנו ותפיסתם של אחרים אותנו.
חשוב להדגיש - הפערים בישראל אינם רק עניין שבין נשים וגברים, הפערים החברתיים הופכים אותנו לשבטים לא מחוברים. לכן רק שינוי סדר עדיפות עמוק והכרעות דרמטיות ישנו את המצב. יש לכך משמעויות מדיניות, תקציביות וחברתיות.
מערכת בחירות בה מתמודדות נשים בראש היא מסר שלא עוסק רק בנו, המבקשות להנהיג, אלא גם באלה שאולי חוששות לדפוק על השולחן ולדרוש צדק עבורן. הנתונים הקשים אודות אפליית הנשים הינם רק קצה הקרחון. דוח אדווה קובע ובצדק כי הכל קשור. כל התהליכים שעוברת החברה הישראלית קשורים זה לזה. לא ניתן להפריד בין הקיפאון המדיני למשבר הכלכלי-חברתי.
לא ניתן לדבר על שחיקתו של מעמד הביניים מבלי להזכיר את הכסף שנזרק על התנחלויות פוליטיות ולמען קבוצות סקטוריאליות במקום לרווחת הכלל. אי אפשר שלא לדון בנטל הביטחוני והכלכלי שנופל כולו על קבוצה הולכת ומצטמצמת.
החדשות הטובות הן שעדיין לא מאוחר מדי. אפשר וצריך לשנות את סדרי העדיפויות הלאומיים שלנו. ניתן להחזיר את ישראל למה שהייתה אמורה להיות וחשוב מכל, ניתן לקבור את הייאוש ולהחיות את התקווה.