מסך עשן שמסתיר את העובדה שהכיוון של נתניהו-ליברמן קרס ומוביל לשומקום; מסך עשן שמספר לנו שניצחנו אחרי שהחמאס הצליח להרחיב את טווח הטילים מעבר ליישובי הדרום, לעבר תל-אביב, ראשון לציון וירושלים ועוד המשיך לירות - וגם כנראה להתגלגל מצחוק אחרי ש"הפסקת האש" נכנסה לתוקף.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
מסך עשן שמסתיר את חוסר העשייה המדינית של נתניהו ואת הקיפאון העמוק שאליו הוא הוביל בארבע השנים האחרונות; מסך עשן שמסתיר את המציאות, ואז מספר לנו שיהיה טוב אם נחזור ונפעיל יותר ויותר כוח; מסך עשן שמסתיר את העובדה שברגע האמת נתניהו וליברמן לא חתרו להשיג הכרעה, למרות שבעבר נשבעו למגר את החמאס; מסך עשן שמאחוריו ברור שנתניהו-ליברמן תמיד בוחרים את הטרוריסט הקיצוני ביותר כפרטנר שלהם למשא ומתן, כי אז הם לא עומדים מול הכרעות קשות מבחינה מדינית וציבורית ויכולים להסתפק בשיממון של הסטטוס-קוו.
כן, המטוסים שלנו פגעו היטב, וכן, גם אני הייתי שוקל פעמיים-ושלוש לפני שהייתי מכניס את הכוחות הקרקעיים. אולם את כל שאר הדברים היינו יכולים לעשות אחרת לגמרי: אנחנו יכולים להפוך את ישראל למדינה יוזמת ולא למדינה נגררת בתחום המדיני. היינו יכולים לחפש את הדרך למנהיג המצרי ולקשור איתו קשרים מוקדם הרבה יותר; היינו יכולים למצוא את הדרך לפיוס עם טורקיה; היינו יכולים לחזק את ירדן כמדינה שיכולה להיות שותפה לתהליכים באזור.
אפשר גם אחרת
אנחנו יכולים לתת לרשות הפלסטינית בגדה המערבית להיות שותפים לשיח על שתי מדינות ולא להכתיר את החמאס כפרטנר בלעדי למשא ומתן. בתוך השכונה הזאת שלנו, שנקראת המזרח התיכון, אזור קשה, מסובך, כפוי טובה וכוחני, אנחנו צריכים לחפש את ההזדמנות ולא את קיר הלבנים שבו שוב ושוב אנחנו נתקעים עם הראש. חזק.
אנחנו יכולים להשתמש בדמיון ובתעוזה כדי להחזיר את מדינת ישראל להיות מדינה חזקה ויוזמת שקובעת לעצמה לאן היא רוצה להגיע ולא למדינה נגררת, סרבנית, שמנהיגיה ממלמלים ללא הרף: "אין, אין, אין עם מי לדבר", כמו שנתניהו וליברמן מוכרים לנו רגע לפני שהם מדברים עם החמאס.
אתם בטח חושבים לעצמכם: איך ואם בכלל אפשר לעשות אחרת? אז אפשר. נתניהו היה צריך להעביר מסר לחמאס ולקיים משא ומתן מקביל עם אבו מאזן. כך כולם היו מבינים שהחמאס הוא ארגון טרור שאיתו אנחנו לא מתנהלים, ובטח לא מעניקים לו הזדמנות פז להיות במוקד תשומת הלב הבינלאומית.
אז איזו מדינה אחרת מזו של נתניהו-ליברמן אנחנו רוצים? מדינה שבה כוח פיזי הוא רק צד אחד של המשוואה והצד השני הוא כוח חברתי-כלכלי - יצירתי-דמוקרטי שנותן לישראל את היתרון היחסי האמתי שלה; מדינה שמשרתת את אזרחיה, שמכירה להם תודה; מדינה של חברה אזרחית שלא מקדשת רק שטחים ואבנים, אלא מקדשת את האדם והקהילה שבתוכה הוא חי; מדינה שאת האנרגיות שלה מקדישה לא רק לנושא הביטחוני, אלא משתמשת בכישרונות של מנהיגיה להשגת הסדר מדיני גם אם צריך להזיע למענו; מדינה שמבינה שאם תובעים מאזרחיה לשרת חייבים להתאמץ ולתת להם תקווה לחיים טובים יותר כאן, באזור הקשה הזה;
מדינה שמבינה שלאזרח צריך גם להחזיר: להחזיר בדיור, להחזיר בחינוך, בתחבורה, בבריאות, בתרבות ובמתן הזדמנות לכל ילד וילדה להיות חלק מהחברה היצירתית שלה; מדינה שלא מסוגרת בפני העולם, אלא פתוחה אליו.
איש העסקים אראל מרגלית מתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה על מקום ברשימת המפלגה בבחירות לכנסת ה-19.