מירב מיכאלי ואמה (צילום: אלינור פוקס)
"זה כנראה בדם". מירב מיכאלי לצד אמה סוזי | צילום: אלינור פוקס
מירב מיכאלי מתחילה לענות לשאלותיי אבל בכל רגע מישהו עובר ולוחץ את ידה, מגניב נשיקה ועוד מילה טובה. "יהיה טוב בעזרת השם", אומר אחד מהמצביעים בקלפי בעיר הולדתה – פתח תקווה, מבקש ש"נראה את הילדה הזאת שם בכנסת". "חזק ואמץ", קורא לעברה מכר מתקופת פעילותה בצופים, והיא נעצרת לחייך ולהגיד בפעם המי יודע כמה היום את המילה "תודה רבה". "אם יש משהו שנעים נורא בסיפור הזה הוא כמות האס.אמ.אסים שאני מקבלת מאנשים", היא אומרת מחוייכת, "היום כבר קיבלתי מעל 100 הודעות 'בהצלחה'. פתאום כל השנים האלה של עבודה באות לידי ביטוי. זה דבר מדהים".

"כאילו להזמין שוב ידויי אבנים"

מיכאלי מתנהלת בקלפי כאילו זהו מקומה הטבעי: יודעת עם מי לדבר, להודות לנציגים ולתומכים ולהצטלם עם כל דורש ברצון רב. מקור הניסיון, היא מסבירה, מגיע עוד מהילדות. "בתור ילדה הייתי מסיעה אוכל על האופנים ויושבת בקלפי בבחירות. סבא שלי מצד אבא היה איש מפלגת מפא"י, מזכיר הוועידה ואיש ועד הפועל, אז התפאורה הזאת של הקלפיות מאוד מוכרת לי". "אבא שלי היה חבר פרלמנט", מוסיפה אמה, סוזי מיכאלי, בתו של ישראל קסטנר, שהתייצבה מהבוקר בקלפי עם חולצה של "העבודה" ושמה של בתה מודפס, "אבא שלי היה מועמד מפא"י לכנסת. מה אני יכולה להגיד? כנראה שזה בדם. אני רק מקווה שלא יהיה לה מאוד עצוב", היא מתחילה לומר ומיכאלי מיד ממהרת להחליף נושא.

למרות הנינוחות שהיא מפגינה ההחלטה לזנק לתוך הביצה הפוליטית לא הייתה קלה כלל מבחינתה. "ההתלבטות שלי הייתה מאוד קשה. מצד אחד אני כאילו חשופה כבר במשך כל חיי הבוגרים קודם, כשאת בטלווזיה לכל מקום שאת מגיעה את כאילו שייכת לציבור, אנשים מצטלמים איתך, לוחצים לך את היד, כך שזה לא דבר חדש . מצד שני, אין ספק שכפוליטיקאית את חשופה פי עשרת אלפים, כי מה שאנשים מרשים לעצמם הרבה יותר ומצפים ממך דברים שלא יצפו מסלבריטאית".

כמי שספגה ביקורת רבה בתקופתה כאשת טלוויזיה היא חשבה פעמיים לפני החשיפה. "אני חטפתי בתקופה שלי בטלוויזיה. בשנים שהייתי בשיא הפריים טיים אני אכלתי חרא ברמות", היא אומרת, "אבל זה כבר היה מזמן. הגעתי מאז כבר לאיזה מקום נוח כזה מאז שבו אני מאוד מוערכת על הכתיבה שלי ב'הארץ' ולהכנס לפוליטיקה זה אומר לשים את עצמי שם בחוץ שוב וכאילו להזמין יידוי אבנים. חלק מחבריי אמרו שזה יהיה גרוע בהרבה ממה שאני מתארת לעצמי. אבל אני מבינה שזה בא עם הטריטוריה הזאת, הפוליטית, ואני שלמה עם זה מאוד". 

משינוי התפקיד היא דווקא לא מתרגשת. "ההנחה שהתקשורת היא מקום נקי ונטול אג'נדה שגויה בעייני. אחד מתפקידיהם המרכזיים של חברי וחברות הכנסת זה לבקר את הממשלה, זה הרי כל הרעיון של הפרדת הרשויות. מהבחינה הזאת אני מרגישה שאני לא עוברת צד, אלא להפך, שכעיתונאית דווקא יש לי יותר כלים לבוא ולבקר את הממשלה", היא מסבירה.

מיקי רוזנטל בראיון בלעדי: אני רוצה לשנות את העולם20698 (תמונת AVI: בולדוזר1)
"הבטחתי לעצמי להנות ואני גם מצליח". מיקי רוזנטל | תמונת AVI: בולדוזר1
מיכאלי מדגישה במשך כל שנותיה כעיתונאית היא לא הניחה בצד את העשייה. "את יודעת שאני מסיונרית, נכון? כבר 20 שנה אני אומרת שיש לי 'משרה בפמיניזם'. במסגרת העמדות שלי והעובדה שאני עובדת במרכזי הסיוע לנפגעים ונפגעות תקיפה מינית, במרכזים לנפגעי הלם קרב ועוד אני מוזמנת לדבר בהרבה מקומות. משום שאני מסיונרית וחשוב לי נורא לשכנע את הציבור אז אני נוסעת לכל מקום בארץ, אז נושא חוגי הבית וכו' כאילו רגיל לגמרי מבחינתי".

דבר אחד קשה לה במיוחד במסע הבחירות הזה, היא מסבירה והוא הצורך לבקש שיצביעו לה באופן אישי. "אני רגילה למקום הזה של לבקש תנאים, תקציבים, או שינוי חוק. ההבדל הוא שכאן אני לא מבקשת עבור מרכז סיוע אלא בשבילי עצמי, פה זה סובב אותי. כשזה הופך לצמד המילים 'תצביעו לי' זה קשה מאוד. זה בסך הכל הדרך להגיע לאן שאת רוצה להגיע וזאת תחנה קשה", היא מודה.  

"לא מצליח להוציא את צמד המילים 'תבחרו בי' מפה"

מיכאלי כידוע אינה העיתונאית היחידה שמצאה עצמה היום עוברת בין קלפיות. גם מיקי רוזנטל, המוכר כעיתונאי האקטיביסט מצא את עצמו לוחץ ידיים ברחבי הארץ.

"אמרו לי שזה עומד להיות מגעיל, שמנשקים ילדים והולכים לבר מצוות, אבל לא הרגשתי שאני מתחנף ובנתיים להיות פוליטיקאי זה מרתק. זה חדש לי ואני גם לומד לא מעט דברים. הבטחתי לעצמי להנות ואני גם מצליח", הוא אומר, אבל מציין גם הוא שצמד מילים אחד הוא עדיין מתקשה להגיד, "בקושי הצלחתי להגיד את המילים 'תצביעו לי' אבל יש דרכים אחרות להגיד את זה, בלי לומר במפורש".

עד כה מסכם רוזנטל את תפקיד הפוליטיקאי כחוויה חיובית מהמצופה. "זאת בחירה מודעת שעשיתי בלב שלם אחרי התלבטות ארוכה. כעיתונאי הצלחתי להעלות סוגיות חשובות לציבור הישראלי אבל עכשיו אני רוצה לתקן את העולם ולא רק לדבר על זה. המחשבה היא אותה מחשבה רק שהכלי הוא שונה", הוא אומר, אבל מודה שיש גם לא מעט קשיים במעבר. "המעבר הוא בסך הכל די קשה. בניגוד לעבודה כעיתונאי אני לא שולט שליטה מלאה על המצב. אם כעיתונאי הייתי מכתיב את הקצב מקבל את ההחלטות, פה הרבה מהשאלות כמו מועד הבחירות, מי יבחר ועוד פשוט לא תלויות בי – יש מיליון דברים שהם לא בשליטתך והתחושה היא כמובן לא משמחת".