בשבועות האחרונים התנהלנו בעניין רב סביב הבחירות המקדימות בשלוש המפלגות הגדולות, אם לאור הסקרים הנוכחיים ובכלל, אפשר עוד לקרוא ל"מפלגונת" העבודה "מפלגה גדולה". כך או כך, העניין היה רב ואולי רב מדי, כאילו הרכבי הרשימות - בהם טמונים מעמדה של ישראל בעולם הערבי, המפתח לשלום עם סוריה או אפילו חזרתו של גלעד שליט הביתה. הרי בקושי בכוחם להשפיע על תוצאות הבחירות הכלליות.
חשיבות היתר הזו שיוחסה לפריימריז בשלוש המפלגות - הליכוד, קדימה ומפלגת העבודה - לא באה חלילה מצדו של הציבור הישראלי שתשישותו והסיאוב שהוא חש כלפי המערכת הפוליטית כולה הביאו לאדישות מדאיגה, אלא מצד המפלגות עצמן. כאשר כל מפלגה עסקה בקדחתנות בהשחרת פני שתי יריבותיה החל מהקמפיינים של המועמדים, דרך יום הבחירות ועד לתוצאות והתגבשות רשימת המועמדים, וכל זאת במרץ כל כך רב שאפילו מנת יתר מופרזת של ריטלין לא הייתה מרגיעה.
מרב המאמצים רוכזו על ידי כל מפלגה במטרה למצוא את הסקופ השחור, זה שיהיה בכוחו לא רק להטיל כתם גדול על מתמודד כזה או אחר ברשימת המועמדים, אלא כזה שישחיר את המפלגה כולה עד כי יביא לצניחה משמעותית בסקרים בתקווה שהפעם ינבאו אמת.
השיריונים - מעשים אנטי-דמוקרטיים
סילוקה של פנינה רוזבלום ומניעת הצגתה עם שאר המתמודדים והמועמדים הפוטנציאליים הובלטו והוזכרו כסימן לרודנותו של ביבי והתנהלותו תחת לחץ, כמו גם מלחמתו העקובה נגד כניסתו של פייגלין לרשימת מועמדי הליכוד. גולת הכותרת נגד רשימת מועמדי הליכוד לכנסת הייתה ללא ספק החגיגה הגדולה של אנשי קדימה ומפלגת העבודה גם יחד כשהכריזו, מבלי להסתיר את חיוכם, שהנה הליכוד מציג רשימה ימנית-קיצונית שבמקרה של ניצחון הליכוד בבחירות היא שומטת את הקרקע מתחת לכל תקוות שלום.
שיריונים כאלה ואחרים, אם של כבל ואם כמעט שיריונו של בן-אליעזר, שלא לדבר על הקלפיות הבעייתיות שעדיין נחקרות במשרדי יאח"ה בבת-ים - אלה סומנו כבלתי דמוקרטיים וכניסיון עקר של מפלגת העבודה לעצב רשימה שאולי תבלום את התפוגגות המנדטים בסקרים.
ההצבעה של בר-און כלל לא חריגה
בתוך כל זה, האמינו או לא, קטלגו אותי כחרדתית ופרנואידית או כחובבת קונספירציות ומדע בידיוני, נמצאת גם הפרשייה שבעיניי בלתי ראויה להיקרא "ההצבעה הכפולה" של שר האוצר, רוני בר-און, פרשייה שרק למען הזהירות אומר שאולי כנראה וייתכן נולדה כניסיון ניגוח פוליטי נוסף, שהרי מבחינתי מוצאה מבית היוצר של אחת היריבות הפוליטיות.
אולי אין זה המקום ובכל זאת אומר שתי מילים בלתי ערוכות ממקור ראשון: אכן מעולם לא ביקשתי מאיש מחבריי להצביע עבורי או במקומי, והצבעה 7 המפורסמת שבסרטון שפורסם בכלי התקשורת נראה בר-און שולח ידיו לעבר כפתורי ההצבעה שלי אינה יכולה בשום פנים באופן להיקרא "הצבעה כפולה" ובוודאי לא להוות בסיס לכתב אישום.
לאחר צפייה בסרטון אני יכולה לומר את מה שלא זכרתי כאירוע חריג או בכלל, נכחתי במליאה, הסתובבתי לפני תום הזמן שהיה נתון להצבעה ובאתי להצביע. אם טביעת ידו של בר-און נגעה בכפתורי ההצבעה, היה הדבר בנוכחותי ואולי אף בהסכמתי המשתמעת. אם בכלל, הרי הייתה זו ללא ספק הצבעה עבורי ולא במקומי. יחי ההבדל המאוד ללא קטן.
קצת על מערכת הבחירות...
לעניינינו, דווקא מקברניטים פוליטיים משופשפים שלצידם יועצים אסטרטגיים מנוסים לא פחות, ניתן היה לצפות שיידעו את הברור מאליו. ראשית, הזמן להוציא ולחגוג סביב נקודות חולשה של היריבים ושחיתויות (לכאורה, יש לומר) הוא כמה שיותר קרוב לזמן הבחירות עצמן. למרבה הצער, אין הרבה לכלוכים מהסוג הנדון שחיי המדף שלהם ארוכים ויכולים לחיות ולהחזיק עד לזמן הבחירות ובאמת ליירט מנדטים למפלגה היריבה. שנית, וזה עיקר העניין, ההצבעה בסופו של דבר נעשית על פי העומד בראש המפלגה.
הבוחר הישראלי לא באמת מתחשב במי יהיו חברי הכנסת של מפלגת השלטון, באיך תיראה הקואליציה העתידית או במי יהיו השרים של הממשלה שתורכב (וזאת אפילו לאור הניסיון המר שזימן לנו מינוי עמיר פרץ לשר ביטחון). השאלה ששואל עצמו הבוחר הישראלי היא את מי אני רוצה לראות כראש ממשלה. עיינינו רואות כי (בינתיים) רק מפלגה שאנשיה והעומד בראשה יודעים שאין פניהם נשואות אל השלטון כמפלגה שתקבל לידיה את מלאכת הרכבת הממשלה כוללת בקמפיין שלה מועמד/ים מהרשימה בנוסף לראש המפלגה עצמו.
הגמלאים צירפו אל שלטי החוצות את הכוכב גדעון רייכר. הם יודעים שאין נס שישחזר את תוצאות הבחירות האחרונות מבחינת מפלגת הגמלאים, ובמקרה המעולה בלבד נוכל לראות את רייכר הלוחם הצרכני צורח מעל הדוכן במליאה.
דור נטול מנהיגים והנהגה
בדור שופע מנהיגים, היינו נדרשים למלאכת איסוף והבלטת יתרונותיו של כל מועמד לראשות הממשלה, אלא שהדור, פניו כפני הכלב ומנהיגות אין. כך יוצא שאת ראש הממשלה הבא נבחר על דרך האלימינציה, חסרונותיו של מי משלושת המועמדים הוא פחות נורא ומשמעותי.
כרגע נראה כי את חסרונותיו הבולטים ביותר מצליח ביבי להצניע על ידי שתיקה והצנעה. גם רוני רימון, יועצו האסטרטגי של ביבי, קורא את רחשי לבו של הציבור: ביבי לא אמין, נכנס לתת-תפקוד והזעת יתר במצבי לחץ, ובחירה בו תחזיר את שרה לבית ראש הממשלה, ולכן הדרך הטובה ביותר היא "אסטרטגיית הדג" או בשמה היותר מוכר, תשתוק (ואם אפשר אז על הדרך תהיה גם יפה, אולי זה יביא עוד חצי מנדט).
את חסרונה הקריטי ביותר לתפקיד ראשות הממשלה של ציפי לבני ניתן לסכם במילה אחת: ציפי היא אישה. בעיניי עובדה זו לבדה אינה חיסרון כלל הוא כלל, ההפך הוא הנכון, אלא שבתוך עמי אני יושבת.
ולצערי עובדת היותה אישה מבטיחה כי תתויג על ידי הציבור כבלתי מוכנה ומוכשרת. אחרי הכל, על איזו סיירת היא בדיוק פיקדה?
חלילה לי מלחטוא בחשיבה פרימיטיבית ובלתי רלוונטית זו, שכן אם את מביאה איתך אמינות, יושרה, כריזמה, יכול ניהול וסוללת יועצים מקצועיים, בעיניי זה מספיק, אלא ששאלה אחת אחרת מטרידה את מנוחתי: ההשוואה שערכה הגברת לבני כשהכריזה שהם בקדימה הוכיחו את יכולתם לנהל מדינה וזאת לאור כך שלא היו כשלים טכניים במערכת המחשוב של הבחירות המקדימות. נו באמת. ניהלתם פריימריז בקרב כ85 אלף בוחרים עם אחוזי הצבעה לא מרקיעי שחקים, ומזה רוצה לבני שנלמד על יכולת לנהל מדינה? נו באמת, כבר אמרתי?
במפלגת העבודה הפליאו בגילוי נאות כאשר לקחו בעצמם את נשק היריבים, חיסרונותיו של ברק כמועמד לראשות הממשלה, והפכו אותו לקמפיין הבחירות שלהם. אמת, ברק לא טרנדי, לא נחמד, לא סחבק, אבל חבר'ה ברק הוא גם ממש לא מנהיג. שכחתם? אנחנו לא.