13 שנים של סודיות: הכירו את המהנדסים הבאים של המוסד והשב"כ

"הלונג סטורי שורט - זה מיני מחשב שבניתי מאפס", אומר ע', בעודו אוחז במכשיר קטן ומתוחכם שפיתח בעצמו. הוא רק בן 15, אבל המחשב הקטן הזה כבר הספיק לשנות את מסלול חייו. הפיתוח המרשים הוביל לפנייה שאף ילד בגילו לא קיבל מעולם: "קיבלתי טלפון ב-5 בבוקר. אמרו לי שמחר מגיעה מונית, לוקחים אותי לקריה להציג את המכשיר".

כך מצא את עצמו ע' עומד מול בכירי מערכת הביטחון. "הצגתי את הכרטיס שפיתחתי בפני תת-אלוף ירון סריק ובפני האחראית לאוטונומיה ובינה מלאכותית במפא"ת. הייתה אמורה להיות לנו חצי שעה איתם, ובסופו של דבר הם ישבו איתנו שעה וחצי ושאלו שאלות. זה היה משוגע", הוא נזכר בחיוך.

ע' הוא חלק מקבוצת ילדים שכבר בגיל צעיר במיוחד נכנסו למסלול לא קצר - שיכול להשפיע על המשך חייהם. עבורו ועבור חבריו, החיים נראים אחרת לגמרי מאלו של בני נוער רגילים. כבר שלוש שנים שאסור לחשוף את פניו, ויש עוד שנים רבות כאלה לפניו. "האמת שזה די מגניב אם את שואלת אותי", הוא אומר. "זה שזה סודי כבר מעכשיו נותן לך משמעות, אתה מרגיש חלק ממשהו גדול".

המסלול: מבית הספר בערבה ועד לקבע במוסד

כדי להבין את גודל ההקרבה והמחויבות, צריך להסתכל על המספרים. מי שמתקבל לתוכנית "אודם" חותם על חוזה ל-13 שנים קדימה, כבר בכיתה ט'. המסלול נוקשה: שלוש שנים של לימודים אינטנסיביים בתיכון בקצרין שברמת הגולן, הכוללים חמש יחידות בפיזיקה ובאנגלית, ועשר יחידות במכטרוניקה ובבקרת מכונות לימודי מנהיגות - וכל זה לצד המקצועות הרגילים שנלמדים בכל בית ספר.

בכיתה י"ב הם יעשו פסיכומטרי, ומיד לאחר מכן יתחילו ארבע שנים של לימודי הנדסת מכונות או הנדסת חשמל בטכניון. לאחר הלימודים, ישרתו שלוש שנים בשירות סדיר ועוד שלוש שנים בשירות קבע - בשב"כ, במוסד או ביחידות הטכנולוגיות המובחרות של צה"ל.

"למה הקמנו את אודם? יש שתי מטרות עיקריות", מסביר רואי שפר, ראש חטיבת תוכניות העלית במפא"ת, משרד הביטחון. "הראשונה היא המחסור במהנדסים מעולים למערכת הביטחון. הדבר השני הוא הגיוון. לתוכניות כמו 'תלפיות' ו'פסגות' מגיעים בעיקר בנים מהמרכז. הרעיון כאן הוא לפנות לאנשים הרבה קודם, בפריפריה, ולהכשיר אותם. היום אנחנו עומדים על יותר מ-40 אחוז בנות ומעל 30 אחוז מהפריפריה. זו בשורה אמיתית".

מהספה בבית לפנימייה בגולן

עבור מ', משתתפת בתוכנית, המעבר לקצרין היה הלם תרבותי. היא גדלה בבית חם, בת להורים שמנהלים חנות לכלי בית וטקסטיל. "אני ילדה של בית", היא מספרת. "הייתי רגילה לחזור מבית הספר, לפתוח טלוויזיה, לנשנש משהו ולעשות שנת צוהריים. פתאום אני בפנימייה, עם לימודים אינטנסיביים. לא חשבתי שזה יקרה".

מ' ראתה פרסום לתוכנית בפייסבוק והחליטה לנסות. "עשיתי מיון אחד, ואז עוד אחד, ופתאום קלטתי שאני עוברת. מבחינתי, לנסוע ללמוד ברמת הגולן היה לנסוע לקצה השני של העולם. זה מפחיד, את לא מכירה אף אחד". המרחק מהבית משמעותי - הנסיעה אורכת יותר משלוש שעות לכל כיוון. "ההורים שלי היו פה פעם אחת, בטקס הסיום של י"ב. לא תמיד אפשר להגיע, אבל תמיד הרגשתי שהם מאחוריי, גאים בי".

הסטיגמה על "ילדי המחשבים" שגדלו עם קוד בידיים לא תמיד נכונה כאן. "ממש לא הייתי ילדת קוד", צוחקת ל', גם היא חלק מהתוכנית. "בהתחלה היה לי ממש קשה עם מתמטיקה. בגלל הקורונה לא היה לי בסיס מהחטיבה, וכאן קפצו מהר מאוד לרמה גבוהה. אבל בסופו של דבר כיתה י"ב סיימתי חמש יחידות בציון הגשה של 94".

ב"אודם" לא מחפשים רק את הציונים הגבוהים ביותר בתיק האישי. השנה אותרו 50 חניכים מתוך 900 מתמודדים בתהליך איתור עצמאי. "אנחנו לא מחפשים בהכרח את אלה שפתרו משוואות מגיל שלוש", מסבירים בתוכנית. "אנחנו מחפשים ילדים עם זיקה טכנולוגית, רצון ופוטנציאל ללמוד לבד בצורה עצמאית. אם יש להם את זה, אני לא צריכה תעודות. אנחנו נדע להוביל אותם".

המחיר: קפה, ריטלין וגעגועים

המחיר האישי של המצוינות הזו אינו מבוטל. "כמה שעות אני לומד ביום? יש ימים שכל היום", מספר ע'. "גם בחופש. מה אוכלים כשצריך לאמן את הראש ארבע שעות? הרבה קפה וריטלין". הוא נזכר שפעם, בחטיבה, הוא היה תלמיד מופרע. היום הוא כבר בדרך לטכניון.

קטי, אימו של ע', הגיעה כל הדרך ממישור החוף לקצרין כדי לעזור לו לארוז את הציוד בסיום התיכון. היא נזכרת ברגע שבו הבינה שבנה הבכור עוזב את הבית בגיל כל כך צעיר. "כשראינו שהוא מתקדם במיונים וזה הופך לרציני, עצרנו להבין מה קורה כאן. היו הרבה דמעות והרבה קושי, בעיקר בגלל האחים וההבנה שההחלטה הזו משפיעה על כל המשפחה. היום אני יודעת שזה היה הדבר הכי נכון שיכולנו לעשות".

שיטות הלימוד בתוכנית ייחודיות ונועדו לייצר גם מנהיגות וגיבוש. בשיעורי אנגלית, למשל, התלמידים הם אלו שמלמדים זה את זה. "אחד הדברים החשובים הוא שאנחנו נלמד אחד את השנייה. תלמידים משכבה מעל מלמדים את השכבה מתחת", הם מספרים. כל חניך מלווה בצוות של שלושה מבוגרים - מחנך, חונך ומדריך - שמוודאים שאף אחד לא יישאר מאחור.

הלקוחות: השב"כ, מוסד ומפא"ת

"אודם" הוא בית הספר היחיד בישראל שלא נמדד באחוז הזכאות לבגרות, אלא במספר התלמידים שמגיעים לטכניון. המדינה מממנת את הכול, והעלויות גבוהות מאוד, אם כי המספרים המדויקים נשמרים בסוד. "מי שמממן את התוכנית בסופו של דבר אלו הלקוחות שלה", מסביר רואי שפר. "משרד הביטחון, מפא"ת, צה"ל, השב"כ והמוסד. הבוגרים האלה הם אלו שילכו לפתח את הטילים, הלוויינים והלייזרים הבאים. זה בדיוק הרעיון".

עבור הצעירים האלה, המטרה הסופית ברורה. "הדבר היחיד שאני רואה מול העיניים זה השירות המשמעותי שאני יכולה לתרום למדינה", מסכמת מ'. "אם זיהו בי את הפוטנציאל והיכולת, אז לוקחים ומכשירים אותי כדי שביום פקודה אני אהיה שם לעשות את העבודה החשובה, לא משנה איפה - בצה"ל, במוסד או בשב"כ".