בלי רישוי, בלי פיקוח, בלי הגנה: אלפי ילדים במסגרות פיראטיות לגיל הרך

עבור מי שעוקב מקרוב אחרי מצבן של מסגרות הגיל הרך, האסון במעון היום הלא-מפוקח בירושלים לא נתפס כהפתעה, אלא כהתממשות של תרחיש בלהות ידוע מראש. בבדיקה שנערכה לאחר האירוע התברר כי המעון שבו נפגעו עשרות פעוטות כלל לא היה רשום או מפוקח בידי משרד החינוך, ופעל ללא האישורים הבסיסיים הנדרשים לבטיחות ולחירום – מאמצעי כיבוי אש ועד הכשרת צוות במתן עזרה ראשונה.

מתמונת המצב עולה כי בגן הפרטי התחנכו עשרות פעוטות. לפי החוק, מסגרות כאלה מחויבות לעמוד בסטנדרטים ברורים: יחס תקני בין פעוטות למטפלות, מצלמות אבטחה, רישוי, ובקרה שוטפת. בפועל, בישראל פועלות אלפי מסגרות פרטיות ללא כל רישיון. חלקן פועלות בדירות מגורים, וילות, מקלטים או מבנים ארעיים – לעיתים מתחת לרדאר של הרשויות ולעיתים תוך העלמת עין.

"המדינה מגלה ילדים רק בגיל שלוש"

חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות מעגן דרישות להפעלת מעונות יום לצד כלי אכיפה והוראות עונשין, וכל מסגרת שבה שבעה פעוטות ויותר חייבת להחזיק ברישיון להפעלת המסגרת בהתאם לדרישות בחוק הפיקוח.

אלא שבפועל, נוצרה מציאות של מערב פרוע: אלפי מסגרות לגיל הרך פועלות מחוץ לכל מערך רישוי ופיקוח. חלקן הוקמו בדירות מגורים, בווילות, במקלטים ובמבנים זמניים, הרחק מעיני הרשויות – וללא סטנדרטים מחייבים של בטיחות, תנאים פיזיים או בקרה מקצועית. "זה פשוט מחריד אותי", אמרה מרים סלע, חברת מועצת העיר ירושלים וסגנית יו"ר סיעת התעוררות, בשיחה עם N12. "הכתובת הייתה על הקיר. המדינה מתעלמת מזה שיש לה ילדים בין גיל אפס לשלוש – והיא מגלה אותם פתאום בגיל שלוש. זו מדיניות של הפקרה של שנים".

האחריות הרשמית של הרשויות המקומיות מתחילה רק מגיל שלוש, בעוד שבפועל אלפי ילדים בגיל הרך נמצאים במערכות שאין עליהן שליטה. לפי נתונים שהוצגו בוועדת החינוך של עיריית ירושלים, מתוך 72,000 פעוטות בגילי אפס עד שלוש – העירייה לא יודעת היכן נמצאים 58,000 אלף. "האסון בירושלים הוא רק קצה קצהו של הקרחון של הבעיה הזו", מדגישה סלע.

איילת, תושבת ירושלים, מספרת איך גן ילדים שנפתח בדירה מעל ביתה הפך את חיי היום-יום שלה ושל שכניה לסיוט. לדבריה, עשרות ילדים הוכנסו לדירה בבניין מגורים עוד לפני שהושלמו הליכי הרישוי, והפניות לעירייה נותרו ללא מענה. "פשוט יום אחד מצאנו 20 ילדים קופצים לנו מעל הראש", היא מתארת.

"כתבתי לראש העיר ולסגניתו, התעלמו. בסוף נאלצנו להתארגן כשכנים, לשכור עורך דין וללכת לבית משפט כדי שיסגרו את הגן באמצע השנה". איילת, אם לשישה שעובדת מהבית, אומרת שהמאבק גבה מחיר כבד: "זה היה שבר אמון גדול. אנחנו משלמים הון בארנונה, ובסוף אתה מגלה שאין לך שום כתובת. זו התעללות באזרח הפשוט".

אלפי מסגרות, מעט מאוד פקחים

הבעיה איננה נקודתית. דוח מבקר המדינה משנת 2022 קבע כי חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות – המחייב כל מסגרת שבה שוהים שבעה ילדים ומעלה להיכנס להליך רישוי ופיקוח – אינו מיושם בפועל על לפחות כ-1,000 מעונות פרטיים. בפרט מדובר ביישובים ובשכונות באשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים, וכן באזורים חרדיים וערביים.

לפי הדוח, רק 19% מהבקשות לאישור ראשוני הוגשו על ידי מעונות באשכולות 4-1, ורק 6% ו-1% מהבקשות הוגשו ביישובים ערביים וחרדיים בהתאמה. במקביל, בינואר 2020 דווחו לביטוח הלאומי כ-32,800 עובדים במעונות פרטיים – אך רק כ-29% מהם הופיעו במערכת האישור של האגף למעונות יום.

נתוני הלמ"ס מהשנים 2020-2019 משרטטים גם הם תמונה קשה: כ-35% מהפעוטות בישראל שהו במסגרות פרטיות ללא פיקוח וללא סבסוד, ועוד כ-38% שהו במסגרות ביתיות – מטפלות פרטיות או משפחה – שגם עליהן אין כמעט בקרה מדינתית.

לא רק בשכונות חרדיות

המחירים במעונות הפרטיים המפוקחים למחצה נעים בין 3,000 ל-6,000 שקלים בחודש. עבור משפחות מעוטות יכולת, במיוחד בקרב אוכלוסיות מוחלשות, מדובר בסכומים בלתי אפשריים. התוצאה, פעמים רבות, היא פנייה למסגרות זולות ולא מפוקחות.

"אני לא מסירה את האחריות מההורים", אומרת סלע, "אבל אני לא יכולה להטיל אותה רק עליהם. אם אין לך 3,000 או 5,000 שקל לגן, את מסתדרת עם מה שיש. לפעמים זה מוביל למוות". היא מתארת מציאות שבה מסגרות פועלות בדירות מגורים, ללא היתר, ולעיתים בתנאים קשים: "יש מזרנים בשירותים – זו המציאות. זה כבר לא רק בשכונות החרדיות. יש גנים שפועלים בדירות מגורים בבקעה ובגבעה הצרפתית – בלי היתר".

מטפלת אחת ל-30 ילדים ויותר

דוח האגודה לזכויות האזרח משנת 2016, שכינה חלק מהמסגרות הללו "מחסני ילדים", תיאר תנאים קיצוניים בגני הילדים הפיראטיים של מבקשי המקלט בישראל: צפיפות, מרתפים ללא חלונות או אוורור, שקעי חשמל חשופים וסכנות חנק. יחס מטפלות-ילדים נמוך בצורה חריגה – לעיתים מטפלת אחת ל-30 ילדים ויותר. לפי הדוח, ילדים שוהים שעות בלולים ללא גירוי או מגע, תופעה שעלולה להוביל לעיכובים התפתחותיים, נזקים רגשיים ואפילו מקרי מוות.

חוק הפיקוח החדש, שנכנס לתוקף ב-2018, נועד להסדיר את התחום. אלא שבשטח, כפי שמודה גם סלע, אין מספיק כלים לאכיפה: "עבר חוק פיקוח וחוק מצלמות, אבל עם מי אני אמורה לאכוף אותו? אין תקצוב ואין תקינה". לדבריה, גם הפיקוח העירוני מתקשה להתמודד עם היקף התופעה בעיר כמו ירושלים, שבה למעלה ממיליון תושבים: "גם אם כל עובדי העירייה יעברו בית-בית, לא נגיע לכמות המעונות הפיראטיים שקיימת".

האסון בירושלים החזיר את הנושא למרכז השיח הציבורי, ושר החינוך הודיע על הקמת צוות בין-משרדי לבחינת התחום, אך סלע מבקרת את המהלך: "הוא כבר שלוש וחצי שנים שר חינוך. עכשיו הוא גילה שיש ילדים בגילי אפס עד שלוש שאין עליהם פיקוח? זה מביך. הציפייה שלי מכל חברי הכנסת וכל שרי הממשלה היא שלא יצביעו על התקציב הזה עד שאין בו פתרון לילדי אפס עד שלוש. ברור שיש גם לעיריות אחריות – אבל חייבים לתת להן כלים".