חרבת חזעה, חאן יונס, עזה. על הקרקע לוחמים בין המבנים, מתקדמים צעד צעד, צדים מחבלים. מתחת לרגליהם, ככל הנראה, מסתובבים טרוריסטים ואולי גם חטופים. המלחמה בעיצומה, ואם מה שקורה כאן לא מספיק בשביל להעסיק את מחשבותיו של יובל דה פס, קצין הקשר של חטיבה 5, הוא מוטרד גם ממה שקורה מחוץ לרצועה. "כשאני פותח את הסלולרי ורואה את המיילים, את המבחנים ואת כל המטלות אני מבין שאני לא בלופ", הוא אומר, מזכיר לעצמו שהוא בעצם גם סטודנט שמרגיש שננטש מאחור.
נפגשנו בדרום הרצועה. הוא בן 29, תושב אילת. סטודנט שנה שנייה למערכות מידע במכללה האקדמית רמת גן. הפער שהוא פותח מחבריו לספסל הלימודים מעסיק אותו מאוד. "הם התחילו ללמוד ב-16/11 ואני כאן מה-7 באוקטובר", אומר דה פס. "קידמו מתווים, מציעים קורסים מקוצרים אבל זה לא מספיק. מנטלית זה לא פייר - אנשים פה בלחימה מסכנים את החיים שלהם".
דה פס לא חושב שהחיים צריכים להיעצר, אבל מרגיש שצריכים לבוא לקראתו ולקראת סטודנטים כמוהו יותר. "אני מבין את הרצון של שאר המדינה לחזור לשגרה וללכת ללימודים אבל בסוף, כעם אחד, עם ישראל, אנחנו צריכים להיכנס תחת האלונקה כולם, כל אחד בתפקיד שלו", הוא אומר.
"עכשיו זמן מלחמה", דה פס מוסיף. "עכשיו נלחמים ועכשיו מסכנים את החיים ומבצעים את המשימה להגן על עם ישראל. את המבחנים נעשה אחר כך. אני מצפה שימצאו פתרון לזה, פתרון שלא יפגע באנשי המילואים ושלא יצריך מהם לכופף ולקושש את הכוחות המנטליים האחרונים שלהם אחרי המלחמה".