אמיצה: אור (שם בדוי), תלמידת תיכון בת 16, חוותה דחייה חברתית וחרם מתמשך במשך שנים. בשיחה אינטימית עם N12 היא מספרת על הקשיים החברתיים שעברה, חוסר הביטחון שהעמיק עם השנים, המשבר בתקופת הקורונה וגם על המסר החשוב שחשוב לה להעביר הלאה.

"כל הסיפור התחיל כשהייתי בכיתה ג', ילדים בבית הספר התנהגו אליי לא יפה ודחו אותי חברתית. הייתי ילדה דומיננטית, אחת שמביעה דעה וזה כנראה איים על כמה ילדים", סיפרה אור. "חלק מהם לא היו מדברים איתי והיו משקרים למורה שעשיתי דברים שלא הייתי עושה. הורים היו חושבים שאני באה מבית לא טוב אז היו מרחיקים ממני את הילדים שלהם. בגלל הדחייה החברתית הקשה, התחלתי לא להגיע לבית ספר, נכנסתי לדיכאון וחשתי שלא רוצים אותי בחברה. הייתה תחושה שאף אחד לא רוצה לדבר איתי ופשוט היו עושים הכול כדי שארגיש לא טוב".

ילדה עם ילקוט, אילוסטרציה (צילום: AP / FLASH 90, פלאש 90)
"מכיתה ג' הפסקתי ללכת לבית הספר". אילוסטרציה | צילום: AP / FLASH 90, פלאש 90

אור הפסיקה ללכת לבית הספר כבר בשלב מוקדם מאוד: "החרם כנראה היה עושה לתלמידים טוב, ככה שמכיתה ג' הפסקתי ללכת לבית ספר. התחלתי לומר אמירות אובדניות כאלה ואחרות שנשארו בהתחלה רק כאמירות. אני זוכרת שבאותו היום, במהלך טיפול רגשי בבית הספר, סיפרו לאבא שלי שבא לאסוף אותי מבית הספר מה אמרתי. הוא הסתכל עליי ופשוט לא הבין מה קרה, הוא היה בהלם".

היא מספרת כיצד הדברים התגלגלו מאז: "עברתי בית ספר, אבל העניין של הדחייה והחרדה החברתית נשאר איתי, וככה פחות נפתחתי לאנשים, ותמיד היה לי תקוע בראש שפשוט לא רוצים אותי. באמת שהייתי מנסה, אבל התחילו לי בעיות ופשוט לא הגעתי לבית הספר בגלל חוסר ביטחון ומהפחד שנוצר לי בגלל אותם ילדים".

"כאב להרבה אנשים מה שעשיתי, בעיקר למשפחה הקרובה - אימא, אבא והאחים שלי"

תקופת הקורונה, לטענתה, העצימה את הנזקים שנגרמו לה ולחבריה: "אם בכיתה ז'-ח' הצלחתי לקום מהקרשים ולהתמודד, אז מהרגע שהתחילה הקורונה המשבר העמיק. אנחנו סגורים בבית יותר ויש הרבה זמן לחשוב על דברים ועל מה שהיה. פתאום חברים מתרחקים ואתה מגלה דברים, זה קשה, החוסר מודעות. ילדים חייבים תמיד לדעת מה קורה והחוסר מודעות נורא משפיע. התקופה הזאת השפיעה כמעט על כל ילד שאני מכירה. בתקופת הקורונה, המון מהחברים שלי התדרדרו לדברים ולמקומות שהם פשוט לא היו צריכים להגיע. זה בא לידי ביטוי בזה שהם שותים ומעשנים, למשל. יש יותר זמן פנוי ופחות נוכחות בבית הספר, אז מחפשים תמיד לאן לצאת ומה לעשות. בגלל הקורונה החברות הכי טובות שהכרתי הן כבר לא מי שהן, לטוב ולרע".

לפני חודש מצבה הנפשי של אור התדרדר, והאמירות התחלפו למחשבות אובדניות: "הייתי ממש שבר כלי, לא קמתי מהמיטה. מצבי עדיין לא השתפר לגמרי, אבל מה שעזר לי זה לראות שבאמת אנשים דואגים לי ואוהבים אותי. באמת כאב להרבה אנשים מה שעשיתי, בעיקר למשפחה הקרובה - אימא, אבא והאחים שלי. מה שהוציא אותי מהמצב הזה היה בעיקר להגיד לעצמי כמה שיותר שיהיה בסדר, לנסות להעריך את עצמי מחדש, לגלות בעצמי דברים ולהבין שאני רק בת 16".

ילדים (צילום: Amir Hosseini, unsplash)
"הגיעו למקומות שהם פשוט לא צריכים להגיע". אילוסטרציה | צילום: Amir Hosseini, unsplash

מאז החוויה הקשה שעברה בכיתה ג', אור מגיעה לסירוגין לבית הספר: "כרגע אני לא הולכת כמעט לבית הספר מתחילת שנה", סיפרה. "בבית הספר שלי מכירים את הנושא ומכירים את הסיפור. מדי פעם המורה שואלת מה שלומי. היא גם שלחה לי משהו לבית חולים שהייתי בו".

היא משתפת מדוע החליטה לספר את סיפורה: "אני יודעת שגם אם אלך להרבה טיפולים ואפגש עם מומחים, שום דבר לא ישתנה אם לא אעשה משהו עם עצמי, וזה חלק מהדרך שלי. בנוסף אני יודעת שאין מודעות לדבר הזה".

יש לה מסר חשוב, והיא רוצה שכל בני הנוער יקשיבו לה: "אני רוצה לדבר על הדברים האלה כי אני יודעת שאם הייתי רואה ילד או ילדה שמדברים על זה לפני שהייתי עושה מה שעשיתי, אז זה היה עוזר לי לחשוב טיפה ואולי לא לעשות את מה שעשיתי. אני רוצה להגיד לילדים ששומעים אותי, שגם אם יש תקופה של חושך ואי אפשר לראות את האור, גם אם אתם חושבים שזה בלתי אפשרי ואין תקווה, תמיד צריך תמיד להאמין ולהסתכל כמה שנים קדימה ולהבין שזו תקופה שתעבור. לפני שאתם בוחרים לעשות מעשים נוראיים, תמיד כדאי לחשוב על הסביבה הקרובה שלכם, ועל האנשים שאוהבים אתכם".

שרת החינוך יפעת שאשא ביטון (צילום: אוליביה פיטוסי , פלאש 90)
דורשת לשמור על רצף חינוכי. שרת החינוך, יפעת שאשא-ביטון | צילום: אוליביה פיטוסי , פלאש 90

משרד החינוך מסר בתגובה: "מצבם הרגשי והחברתי של תלמידי ישראל הם הסיבות שבגינן במהלך השנתיים האחרונות, נלחמת שרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא ביטון, להשאיר את בתי הספר פתוחים, ולשמור לתלמידים על רצף חינוכי. האירוע המתואר בכתבה מצטרף לשורת הנתונים המדאיגים אשר פרסם המשרד ביחס למצבם הרגשי של התלמידים בעקבות הקורונה, וביחס לאירועי האלימות התכופים והמוקצנים שמתרחשים במערכת. לנוכח מצב זה, פרסמה השרה את התוכנית המערכתית למניעת אלימות "באים בטוב - לא מרימים ידיים". היא גייסה לטובת התוכנית כחצי מיליארד שקלים, והתקציב הוקצה באופן גמיש לכול בית ספר - לבתי הספר היסודיים ולחטיבות הביניים הוקצו 90-45 אלף שקלים ולחטיבות העליונות, בנוסף לתקציבי הגפ"ן, הוקצו 20 אלף שקלים. בתקציבים הללו כל בית ספר מתאים לעצמו את התוכניות והמענים הנדרשים לו".