החלום של ליאור חזרון בן ה-11, תלמיד כיתה ד' מפרדס חנה הוא שכבדות השמיעה שלו לא תרתיע יותר את ילדי השכונה שבה הוא מתגורר, שסולדים ומתרחקים מחברתו. מגיל שנה הוא חי עם השתלה דו-צדדית, שגוררת לא אחת תגובות שליליות מצד סובביו - אך מאז ומתמיד חינכה אותו אימו להיות שגריר שיעלה את המודעות. "אני עובר חרם קשה ואין לי חברים בכלל. כולם שונאים אותי, כי אני עם מוגבלות מסוימת", סיפר בכאב בריאיון ל-N12.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"לא אוהבים אותי, כי אני חירש. אני לרוב לא שומע את מה שהם אומרים. הילדים האחרים צוחקים ופוגעים בי. אני מרגיש שהם לא מבינים אותי", סיפר ליאור. "בן אדם שיש לו מוגבלות מסוימת, לא משנה מהי, הוא אדם עם רגשות כמו כולם. אין שום סיבה לצחוק עליו או ללעוג מחוסר כבוד". סיפורו הקשה נחשף בקבוצת הפייסבוק "גם אני נגד חרם על ילדים", שקיבל מאות לייקים ותגובות תומכות מצד הגולשים, שחיזקו את ליאור והרעיפו עליו את החום והאהבה שלהם הוא זקוק יותר מתמיד.
"בגלל בעיות השמיעה שלו הוא לא מצליח להבין כשמדברים מהר, ולפעמים צריך להסביר לו כמה פעמים מה רוצים. הילדים ישר יורים חיצים, ופוגעים בו"
אימו של ליאור, דניאל
בניגוד למקרים אחרים, ליאור חווה את החרם דווקא מחוץ לכותלי בית הספר בשעות אחר הצוהריים. "בית הספר מדהים ונרתם להקשיב ולסייע בכל בעיה - אבל בשעות שאחרי הלימודים המצב אחרת", סיפרה אימו, דניאל. "הילדים בסביבה שלנו נוטים להגזים בגלל הפרעת השמיעה שלו. הוא מגמגם והם צוחקים עליו - והוא נעלב. זה חרם קבוצתי שנמשך מאז החופש הגדול. הייתי רוצה שזה יפסיק, הוא צריך חברים לשחק איתם".
לדבריה, כבדות השמיעה של ליאור גוררת הערות פוגעניות מצד ילדי השכונה שאינן פוסקות. 'אתה דפוק', 'לא מבין מה שמדברים איתך' הם רק חלק מהביטויים המעליבים שבן ה-11 נאלץ לספוג פעם אחר פעם. "בגלל בעיות השמיעה שלו הוא לא מצליח להבין כשמדברים מהר ולפעמים צריך להסביר לו כמה פעמים מה רוצים", הוסיפה דניאל. "הילדים ישר יורים חיצים, פוגעים בו ולוחצים עליו. כשהוא שואל 'מה?', ישר קוראים לו 'דפוק'".
"אני רוצה שהמצב הזה של התעללות בילדים עם מוגבלות מסוימת ייפסק ושיהיו לי חברים אמיתיים שיבינו אותי. זה מה שאלוהים נתן לי ויש לי רגשות"
ליאור בן ה-11
גם כשהילדים האחרים מזמינים לכאורה את ליאור להצטרף לבילוי שלהם, מהר מאוד הוא מוצא את עצמו שב הביתה לבדו מתוסכל ובוכה. "כשהם מזמינים את ליאור לאכול פיצה יחד אחרי ששילם עליה, הם אוכלים ובורחים לו", סיפרה עוד דניאל. "גם כשהם הולכים לאכול גלידה, הם משאירים אותו לבד ואומרים לו: 'אימא שלי לא מסכימה שתבוא, כי אתה מדבר בקול רם'. לילד עם בעיות שמיעה אין אפשרות לדעת שהוא מדבר בקול רם ואנשים לא מבינים את זה. עצוב שילד כזה צריך להיות בודד. אני לא תמיד יכולה להיות איתו, כי אני עובדת במשמרות וגם לאחים שלו יש את העיסוקים שלהם".
"אנחנו השגרירים של הילדים שלנו"
כשדניאל נזכרת בחוויה הקשה שעובר בנה, היא לא יכולה לשכוח את אחד האירועים הטראומתיים שנטבעו בזכרונה. "באחת הפעמים כשהייתי עם ליאור בפארק, פגשנו אישה שלא הייתה מרוצה מההתנהגות של הבן שלה ואמרה לו: 'אם תתנהג לא יפה, גם אני אדביק לך את הדבר הזה באוזן' והצביעה על ההשתלה של ליאור. הזדעזעתי מזה. ניגשתי אליה ואמרתי לה שההסבר שלה צריך להיות אחרת", סיפרה בקול חנוק.
מאחורי ההחלטה שלה לחשוף את הסיפור עומד מסר חשוב: "אנחנו השגרירים של הילדים שלנו, צריכים לקבל את האחר - לא משנה אם זה ילד או מבוגר. היום זה הבן שלי ומחר זה מישהו אחר". את הצורך להעלות את המודעות ספג ליאור מהבית ומשתדל ליישם. לסיום, הוא פונה ומבקש: "אני רוצה שהמצב הזה של התעללות בילדים עם מוגבלות מסוימת ייפסק ושיהיו לי חברים אמיתיים שיבינו אותי. זה מה שאלוהים נתן לי ויש לי רגשות".