אחרי טיפולי פוריות ממושכים הרופאים כבר אמרו למוטי ומיכל ביטון שלא יצליחו להביא ילדים לעולם, אך השניים לא ויתרו על החלום ומצאו בעצמם אם פונדקאית. אולם כשזו הייתה כבר בחודש השלישי, הגיעה הבשורה שהדהימה את כולם: מיכל גילתה שגם היא בהריון - עם שלישייה. כעת, 6 שנים אחרי שהזוג התרחב למשפחה, חזרנו ללוות אותם ביום הראשון של הלימודים כשהלחץ, החששות, וההתרגשות שמגיעים בעסקת חבילה עם 1 בספטמבר מוכפלים בארבע.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
כפי שכל הורה בישראל יודע, חופש גדול עם ארבעה ילדים קטנים בבית עלול לזמן לא מעט אתגרים, והחזרה ללימודים יכולה להקל במעט על העומס. "בטח שאני מחכה לרגע הזה, כל השבוע אמרתי להם - תלכו כבר לבית ספר", אמרה ביטון. "הם קצת נעלבו ממני, אבל אמרתי להם 'תשמעו, אני מתה עליכם, אבל אני כבר לא יכולה יותר'".
עוד תיארה ביטון את האתגרים שבגידול ארבעה ילדים בני אותו גיל: "אני כל הזמן מרגישה שאני בתוך איזו מסעדה של שירות מהיר, כולם רוצים הכל עכשיו. הבוקר נוראי, ברגעים האלה עדיף לא להתקרב ולראות איך אני נראית כי זה זוועה. הם קבוצה, אם עכשיו ילד מחליט שהוא קם ומשחק ולא הולך לישון, אז אח שלו רואה את זה וקם גם הוא. הם סוחבים אחד את השני ויש רגעים שאני מרגישה - אוקיי, הם מנהלים פה את הבית כרגע".
לצד זאת, ביטון מספרת כי עכשיו שהחלק הקשה מאחוריה, היא יכולה לחזור להשקיע זמן בעצמה: "חזרתי לרקוד בלט אחרי שכמה שנים הפסקתי. אני עכשיו עושה פוסט דוקטורט בטכניון, מלמדת, עושה המון דברים. מה מניע אותי? התקופה שלא היו לי ילדים, השנים האלה שהייתי בטיפולים וייחלתי לילד, הרגשתי שזה עצר לי את החיים".
"הייתי במשבר ולא יכולתי לעשות כלום חוץ מלהתרכז בהבאת הילדים", המשיכה. "ברגע שעברתי את האתגר הזה אמרתי - אני לא מבזבזת שום דקה, ואין דבר שאני לא יכולה לעשות. אם את זה הצלחתי לעשות, נגד כל הסיכויים, אני יכולה לעשות הכל". כשנשאלה אם נותר לה זמן להשקיע בזוגיות צחקה והשיבה: זו שאלה מכשילה.
לדברי מוטי ביטון, אחד האתגרים המרכזיים בגידול הרביעייה הצורך לבדל ביניהם, ולתת לכל אחד את הזהות שלו. "עמנואל אוהב לרקוד, מעיין הוא גאון מתמטי, זוהר מאוד מוכשר בציור ואומנות ויסמין היא המנהלת של הבית", סיפר. מיכל הוסיפה: "לא מבדילים ביניהם, וכל אחד רוצה שיידעו מי הוא. זה נורא קשה שלא יודעים מי אתה". כעת, אחרי 6 שנים באותו החדר ובאותו הגן, בפעם הראשונה הרביעייה כבר לא חלק מהרכב, אלא כל אחד מיוחד, לפחות עד הצלצול.
"הרגשתי כמו פריק של הטבע"
ליווינו את השניים במסע שלהם להורות כבר מהרגע שבו מצוקת חניה גרמה להם לפספס את הלידה של בתם הבכורה. כשמיכל החזיקה לראשונה את בתה יסמין, בתוך רחמה כבר פעמו שלושה לבבות קטנים, והרופאים אמרו לה שבכל ההיסטוריה הרפואית המתועדת לא היה מקרה כמו שלה - פרויקט של שש שנים הסתיים כשמיכל הגשימה חלום והפכה לאם בשני חדרי לידה שונים.
זמן קצר אחרי הלידה סיפרה: "באנו לשמוע דופק בשבוע השישי, והטכנאית אמרה - 'רגע, אני רואה עוד אחד. זה נורא הבהיל אותי כי הרגשתי שמשהו ממש לא נורמלי אצלי. לקח לי בערך שבועיים לעכל את הרעיון". ואז בבדיקה אחרת הרופא אמר לי 'הם פספסו אחד – יש פה שלושה'. אני הרגשתי כמו איזה פריק של הטבע, אחרי כל מה שעברתי, התחלתי פשוט לבכות שם, הם שניהם היו צריכים להרגיע אותי".
ההריון של מיכל היה נדיר, כזה שמתרחש רק 1 ל-250 אלף לידות ומוגדר כהריון בסיכון גבוה מאוד. "זו לא שלישייה רגילה", הסביר ד"ר שלמה משיח, מומחה ברפואת נשים. "גם בשלישייה רגילה אנחנו מאוד מודאגים. בשלישייה רגילה יש לידות מוקדמות ופגות, ובדרך כלל אנחנו מציעים דילול. כאן אין אפשרות לעשות זאת, היות והם כולם בשילייה אחת, ואם אנחנו עושים דילול של אחד אנחנו עלולים לפגוע בשניים האחרים".
פרופ' מיכאל קופרמינץ, אז מנהל היחידה לאשפוז טרום לידתי בביה"ח ליס ליולדות, הסביר אז את המורכבות שבלידה זו: "אנחנו צריכים להוציא את שלושתם תוך 20-30 שניות. שלושתם עם שילייה אחת, אנחנו צריכים לנתק אותם מהר כדי שהיא לא תתחיל להיפרד לפני ששלושתם יוצאים, כי משם אספקת הדם שלהם".
הלידה עברה בהצלחה וזוהר, מעיין ועמנואל הצטרפו ליסמין אחרי חודשים ארוכים שבהם מיכל הייתה מאושפזת בבית החולים בשמירת הריון. מוטי ומיכל חזרו הביתה להתמודד עם משימה בלתי אפשרית, וצי של מתנדבות שצפו בכתבה ששודרה אז בחדשות 12 החליטו להגיע ולסייע.
הן שיבצו את עצמן למשמרות של טיפול בארבעת הקטנים, ומאז, כבר 6 שנים שהן ביחד. "אני יודעת מה כל אחד אוהב לאכול", סיפרה אחת המתנדבות. "אני משתדלת שתהיה לי בבית ארוחת ערב לכל אחד. ביום הולדת הכנתי להם ארבע עוגות, והם מזמינים אילו ציורים ואילו צבעים. מבחינתי זו משפחה אמיתית, אני מתחייסת אליהם כאל נכדים אמיתיים שלי בשר ודם".
"זוג מחפש פונדקאית"
החיבור עם האם הפונדקאית היה מיידי, אולי בגלל שלא היו גורמים מתווכים בדרך. נעמה קניג גרה בזמנו עם בעלה יעקב ועם שלושת ילדיהם בקרוואן קטן ביישוב קהילתי, כשיום אחד הגיעה למייל היישובי – שאז שימש בעיקר לחיפוש טרמפים ולהשאלת מצרכים – בקשה לא שגרתית.
"היה רשום שם: 'נא להעביר בבקשה, זוג שמתקשה להביא ילדים מחפשים פונדקאית", סיפרה קניג. "אז חשבנו שאם משהו שבא לנו שלוש פעמים בקלות יחסית, ולהם לא – אז למה לא". אחרי מאמצים ממושכים, מוטי ומיכל הצליחו לנהל את התהליך בעצמם, בלי סוכנות, מה שגם הוזיל את העלויות הגבוהות שכרוכות בפונדקאות, וקניג נשארה חלק מהמשפחה עד היום.