לראשונה מ-7 באוקטובר: האו"ם דן בהשבת גופות חטופים
מועצת הביטחון דנה בהשבת גופות של חטופים • רובי חן, אביו של החייל החטוף איתי חן, אמר בדיון: "זכותנו לדעת מה עלה בגורל יקירינו, תקימו גוף מיוחד ותסייעו לנו" • שגריר ישראל באו"ם דנון: "חמאס הפך את גופות הנרצחים לתעשיית מוות"
מועצת הביטחון של האו"ם התכנסה הערב (חמישי) לדיון מיוחד בהחלטה 2747, שעוסקת בהשבת גופות של חטופים. בפתח הדיון, רובי חן, אביו של החייל החטוף איתי חן, שוחח עם שגרירי המועצה. גם שגריר ישראל לאו"ם, דני דנון נשא דברים מול חברי המועצה.
"האו"ם עצמו צריך לפעול בנחישות רבה יותר", אמר רובי חן. "כיום אין מנדט ספציפי בתוך האו"ם המוקדש לטיפול בחטיפת בני אדם כהפרה מובחנת וחוזרת של המשפט הבין-לאומי. המחדל הזה משאיר משפחות כמונו ללא גורם ספציפי, ללא הדרכה וללא ייצוג הולם".
הוא המשיך: "אנחנו קוראים למועצת הביטחון להקים גוף ייעודי של האו"ם שתפקידו לפקח ולתמוך ביישום החלטה 2474 שמכירה בזכויות המשפחות לדעת את גורל יקיריהן הנעדרים".
השגריר דנון אמר לשגרירי המועצה: "חמאס הפך את גופות הנרצחים לתעשיית מוות. הוא משתמש בהן כדי לנהל משא ומתן, כדי להתמקח, כדי להרוויח. זו לא טעות – זו אסטרטגיה". דנון ביקש: "יישמו את ההחלטה שאתם קיבלתם והקימו שליח מיוחד מטעם האו"ם לנושא החזרת גופות חטופים".
שורד השבי אלי שרעבי דיבר לפני כחודשיים בפני מועצת הביטחון של האו"ם, שהתכנסה לדיון מיוחד בנושא החטופים הישראלים בעזה. "חזרתי מהגיהינום ואני כאן כדי לספר את הסיפור שלי", אמר שרעבי בהצהרה לפני דיון המועצה. "שאלו אותי 'למה לגור ליד עזה?'. אבל בארי היה גן עדן, שב-7 באוקטובר הפך לגיהינום", אמר אלי שרעבי במועצת הביטחון. "בשבי נשבעתי לאלון אהל: אני אספר גם את הסיפור שלך".
"השאירו אותי בשבי בחשכה, מבודד מהעולם", סיפר באריכות שרעבי את עדותו לפני השגרירים בדיון מועצת הביטחון. "הם נהנו מהסבל שלנו. שרדתי על פירורי אוכל, ללא טיפול רפואי וללא רחמים", הוסיף. "במשך 491 יום נאחזתי בתקווה, חלמתי לראות את משפחתי בשנית. רק כששבתי הביתה גיליתי את האמת - אשתי ובנותיי נשחטו בידי חמאס ב-7 באוקטובר", אמר, והציג לפני הנוכחים תמונה של משפחתו.
"כששוחררתי, נשבעתי לאלון אהל שאספר את סיפורו. אני כאן, כדי לספר בשם כל החטופים שבשבי את האמת כולה", הבהיר שרעבי, והמשיך בסיפורו. "אמרתי למשפחתי לא לדאוג כשהאזעקות החלו. 'זה יגמר בקרוב', אמרתי. כשהודיעו שיש פולשים, הרגעתי אותם שוב שהצבא יבוא - הוא תמיד בא. שמענו פיצוצים, הרס, ואז את הטרוריסטים בפתח הדלת שלנו. לא היו לנו נשקים, החלטנו לא להתנגד במטרה להציל את הבנות שלנו".
"הדלת נפתחה, הכלב נבח והטרוריסטים ירו פנימה", המשיך אלי. "הם לקחו את אשתי ובנותיי למטבח, לא יכולתי לראות אותן יותר ולא ידעתי מה קורה איתן. קראתי בשמותיהן והן קראו בשמי. אמרתי לאשתי לא לפחד, אך חוויתי פחד מוות. לא ידעתי שהייתי צריך להיפרד לנצח".