הגיליוטינה שהונפה אמש (שבת) בהפגנת השמאל ברוטשילד היא מפגן דוחה בטעם רע אך לא הסתה, ממש כמו נשיא בכפייה, גרפיטי נגד ריבלין ו-99 אחוזים מההתבטאויות בטעם רע ברשת. ראוי להזכיר גם הבוקר שהשיח הפוליטי בישראל הוא מנומס, מכובס ועדין לאין שיעור ממקבילו בארצות הברית הגדולה או אפילו בבריטניה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
דוגמא קטנה ששווה לחזור אליה שוב ושוב: במחזמר "בילי אליוט" שרץ על במות לונדון 20 שנה ערב ערב שרים הגיבורים: "מרי כריסמס מגי תאצ׳ר, כל יום הוא יום טוב כי הוא יום פחות עד שתמותי". בארץ כבר הייתה נפתחת חקירה נגד המלחין, אחד אלטון ג'ון.
מה שמטריד באירועי אמש הוא המצוד הדווקני אחר כל אמירה כזו בהפגנות ימין ובתגובות בפייסבוק, לעומת ההתנעה האיטית והמנומנמת באיתורן בהפגנות שמאל.
כי ההנחה הסמויה, עוד מהימים העליזים של שנות התשעים שבהם כל המפגינים היו מימין וכל העיתונאים בשמאל, היא שהסתה היא אירוע עם מונופול ימני נטו נטו, ואמירות הבל צריך לצוד רק כשהן מושמעות בעצרות של המחנה הלאומי.
זו הסיבה, למשל, שנאומו האובדני של גרבוז בעצרת השמאל ערב הבחירות האחרונות צוטט בתקשורת רק יומיים לאחר האירוע, בזכות ציוצים של דני דיין ולא בגלל עשרות הכתבים שנכחו במקום.
כי זה הכלל: בהפגנות שמאל עושים זום אאוט ובהפגנות ימין - זום אין. הגיע הזמן לגזירה שווה.