כך הפך שמעון פרס מנץ ליונת שלום
רבים בישראל רואים במותו של שמעון פרס גם את מותו של חלום השלום עם שכנינו הפלסטינים. אלא שתדמית רודף השלום של פרס לא הייתה מזוהה איתו מאז ומתמיד. אמנון אברמוביץ' על השינויים האידיאולוגיים שעבר הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, ועל הפסימיות שלעתים גברה על האופטימיות - גם בשנים האחרונות
שמעון פרס נתפס בעיני רבים לאחד הפוליטיקאים האחרונים בישראל שרצה להשיג שלום עם שכנינו הפלסטינים והקדיש גם בהתאם חלק נכבד מהקריירה הפוליטית שלו להשגת המטרה הנעלה הזאת. אלא שהתדמית של שמעון פרס הפוליטיקאי החפץ בשלום ונכון לערוך וויתורים, נכונה רק לתקופה האחרונה. בעבר הוא נתפס בצורה שונה.
בשנות ה-70 היה יצחק רבין על תקן היונה ואילו שמעון פרס נחשב בכלל לנץ פוליטי. באותה תקופה הצדיק פרס את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ושאל תמיד בתגובה: "אם ליהודי מותר להתיישב בברוקלין - מדוע שלא יתיישב בבית אל?".
מתחילת דרכו הפוליטית ועד סוף חייו היה שמעון פרס תלמידו של דוד בן גוריון. הוא למד מבן גוריון את שלושת הצידוקים לקיומה של מדינת ישראל: לקחת את הגורל מידי שמים לידי אדם, לחזור למשפחת העמים ושמדינת ישראל תהיה מקלט בטוח לעם היהודי. קשה להכריע אילו צידוקים הפנים פרס ופעל לפיהם.
רבים נוטים להגיד שבשנתיים האחרונות לחייו שמעון פרס היה אופטימי. זו טעות. הוא היה פסימי להחריד ומדוכא עד עפר. פרס היה שב ואומר שאין לנו מנהיג, אין לנו ממשלה ושהתקשורת מתקרנפת. "אתה לא יודע כמה קשה היה להקים את המדינה", סיפר פרס. "להרוס אותה - קל מאוד".