הקיום הישראלי הוא קיום אלים. החברה הישראלית היא חברה אלימה. האלימות במגרשי הכדורגל היא ביטוי כוללני לתקשורת ספורט אלימה, למוסדות ולגופי ספורט בלתי חינוכיים, לאגודות הספורט, להתאחדות לכדורגל ולאיגוד השופטים. כל סיבות העומק, הרוחב והאורך אינן יכולות אלא לייצר מייצגים ולהפיק מופעים, כפי שראינו אמש (שני) באצטדיון בלומפילד שביפו.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
עכשיו תשכחו את כל מה שקראתם, ותתמקדו במצוי ולא ברצוי, באפשרי ולא בבלתי אפשרי. מופע האימים שייך כולו לאוהד הכדורגל שפרץ למגרש ותקף את ערן זהבי, ולקבוצת האוהדים - כעשרה במספר - שפרצו למגרש בהמשך. האוהד התוקף חייב לעמוד לדין - ומיד, בגין פריצה למגרש, גרימת היזק ציבורי ופגיעה בזהבי בנסיבות מחמירות.
האוהד הזה, כמותו כאזרח שהשליך נעל לעבר שופטת בית המשפט העליון, דורית ביניש. זורק הנעל הועמד לדין ונגזרו עליו שלוש שנות מאסר. לבסוף קוצר עונשו לשנתיים, זאת בשל נסיבות אישיות ורק לאחר שהביע חרטה על המעשה. שאר הפורצים למגרש עברו עבירה פלילית בעצם הכניסה למגרש. באחד עשר העבריינים לכאורה הללו יש לטפל - ומיד, להעמידם לדין ולנקוט נגדם בכל חומרת הדין.
הניחו לקבוצות, הניחו לשחקנים, הניחו למועדונים. בכל המעורבים בעקיפין צריך לטפל, אבל תפסת מרובה לא תפסת. התרופה המעשית והריאלית היא מיצוי הדין עם האוהד האלים ועם יתר האוהדים המתפרעים. כל הסיבות העקיפות והסביבתיות הן נכונות, אך אותן נשאיר בינתיים למאמרי הפרשנויות, לדיונים המלומדים ולפאנלים בכלי התקשורת.