מי שתוארו זה על ידי זה כפסיכופט לא שפוי ובוגד מושחת לא חסכו אמש בהודעות לבביות משותפות, לחיצת יד מחויכת, ולו"ז צפוף למשא ומתן. עומד האזרח הישראלי ותוהה לעצמו: האם ייתכן שהפעם ישראל תגיע לתוצאה הנכונה עוד לפני שמוצו כל האפשרויות האחרות? האם במקום סתיו אנוש, סתיו יגע של מו"מ קואליציוני, אפשר להתקדם לסגירה עוד לפני יום הכיפורים?
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
המעמד לא היה נוח לשני המוזמנים אליו. בנימין נתניהו אוהב להסתכל בגובה העיניים למנהיגי מעצמות בחו"ל, לא למנהיגי מפלגות מתחרות בארץ. בני גנץ ממולכד בעצם הפגישה. הוא השיג 68 מנדטים בתוך חמישה חודשים על סמך הבטחה אחת, בת שלוש מילים: רק לא ביבי. עצם הפגישה מגלמת ציפייה נשיאותית הפוכה למה ששרון אמר פעם: "גם ביבי, גם ביבי".
זה לא יילך כל כך בקלות, כפי שהעידו חילופי ההאשמות בשם "מקורבים" שעה קלה לאחר הפגישה. הבעיה היסודית איננה רק שאלת הראשון ברוטציה, אלא שאלת השותפות. נתניהו איננו יכול לוותר בקלות על החרדים, וגנץ איננו יכול להיפרד מלפיד, אולי גם לא מליברמן. שאלת חוק הגיוס, שעליה השתברו קולמוסים ונפלו ממשלות, היא כאן בערך השאלה החמישית בחשיבותה. נטישה של הליכוד את החרדים תהיה מעשה בגידה מכוער שיפרק את גוש הימין. עזיבת כחול לבן את ליברמן תהיה מעשה מטופש. הרי רק הודות לליברמן היא הגיעה עד לשערי משרד ראש הממשלה.
נשיא המדינה השקיע מחשבה רבה בפגישה. אם מנתחים היטב את הודעתו בסיומה, אפשר להסיק שהוא לא פוסל כהונה של נתניהו עצמו בראשית הדרך ("הגיע הזמן לשים קץ לחרמות האישיים") ולא מאמין בבלוק הימני ("ממשלה משותפת ושוויונית"). הוא מתעקש לנסות עד שיתברר אם שני הג'נטלמנים עבדו עליו, או שמשחק ההאשמות עוד יוליד בטעות ממשלה. בפרפראזה על מה שאמרה גולדה מאיר על בגין וסאדאת אחרי הסכם קמפ דייויד - נובל לשלום אולי לא מגיע להם, אבל פרס אוסקר למשחק מגיע גם מגיע.