ישבתי הלילה על המרפסת. כולם ישנו אבל רק אני כמו זומבי, חי-מת מדקה לדקה. אין למה ללכת לישון, כלום לא מחכה בבוקר. הכי כיף בלילה, הכול שקט. אין אף אחד ברחוב שיסתכל בפחד על המשוגע הזה ולך תסביר להם שפעם היית גיבור מלחמה. עכשיו הדבר היחיד שאתה מרגיש זה שאתה סמרטוט מלחמה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
בסוף אני נוחת "במוקטעה". ככה אנחנו קוראים בחבר'ה לחדרון שהצלחנו איש איש לארגן לעצמו, ששם אנחנו מסתתרים. לא מפחד, מבושה. אני ואשתי ישנים בחדר אחר.
זה לא שאנחנו מתעבים אחד את השנייה, פשוט בלילה עד שאני נרדם, אני מתעורר עם טעם של חרא בפה, רץ אל המטבח, נופל בדרך ומקלל, פותח את המקרר ומחפש משהו מתוק להרגיע את הטירוף בראש.
אני לא זוכר כלום מהחלומות. מבלבלים לכם את השכל שהלם קרב זה סיוטים, אבל האמת שהסיוטים זה החלק הטוב בסיפור. הגוף שלי צורח כמו משוגע. אני קם וכל המיטה רטובה ואין לי מושג למה.
בבוקר כשכולם מתעוררים אני עושה את עצמי ישן. שומע את צהלת הילדים שמתארגנים לגנים ולבית הספר. מעדיף לא להתעורר, כדי לא לבאס להם את הצורה. כל פעם שאני קם, פתאום צהלת הילדים משתתקת. הם יודעים שאבא בבוקר הוא "לא הכי טוב", אז הם מעדיפים פשוט להתעלם.
"לך תסביר להם שהגוף שלך צורח כמו משוגע"
אחרי שהם הולכים, אני קם בשקט, כמו ילד מתגנב מהמיטה. ה"גמד" הזה בראש מתחיל לצחוק ולגחך כמה אתה דפוק. בא לך לדפוק את הראש בקיר כמו פעם, אבל זה כבר לא עובד. בסוף מצאתי את עצמי בט.ר.ם. וחשבו שניסיתי לפגוע בעצמי. לך תסביר להם שהגוף צורח כמו משוגע ואין לך מושג למה.
רוב החברים החדשים שלי, כן, החברים הישנים "הנורמלים" כבר מזמן נעלמו, אז קיבלתי חברים "חדשים" מ'גנונים. יש להם תעודה שהם נכי מלחמה. חלקם קיבלו אפילו צל"שים, אבל האמת שרובם נזרקו מהעבודה לקיבינימט. אז החברים החדשים שלי, רובם מתגרשים. מישהו אמר לי לאחרונה: אחי, שחרר אותה. אני שחררתי.
אבל מה זה לשחרר? לשחרר את הילדים שהם כל עולמי? לנטוש את המשפחה שלי? ואז מה? אל תגלו למשרד הביטחון, אבל מצאתי שיטה להרגיע את עצמי. אני מנקה את הבית. הריח של הניקיון והעיסוק הזה מרגיע אותי. עוד מעט הילדים חוזרים ואני מתרגש. הם לא כל כך מתרגשים, למרות שבכל פעם שאני הולך הם מתחילים לבכות.
ניסיתי כמה פעמים לעזור עם הילדים. לקלח אותם. אבל בכל פעם שמישהו מהם מחליק או נופל אני פולט צרחה מטורפת שאני לא שולט בה, ואז הם נבהלים ואומרים: "די אבא". אבל אני לא אשחרר. אני אמשיך להילחם על הילדים שלי. על השפיות שלי.
אני אמשיך להסתכל לכם בעיניים, כן, לכם שעומדים בצפירה ומדברים על החיילים, אבל מצד שני זורקים אותם מהעבודה ומהחברה ולהגיד לכם: תסתכלו עליי. אני מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים.
"לאן נעלם הצחוק של אבא?"
מתברר שיש ספר כזה, "לאן נעלם הצחוק של אבא?". אבל לא על הספר הזה אני רוצה לספר לכם היום. איך בכלל מתחילים לספר משהו כזה שקרה באמת? נתחיל מהסוף, אני במיטה מטושטש מתרופות, מנסה להשתיק את הרעש הזה בראש ואני מרגיש שמלאכים קטנטנים מטפסים עליי רטובים מהמקלחת וצורחים בשירה: "כאן זה בית, כאן זה לב ואותך אני לא עוזב, אבותינו שורשים ואנחנו הפרחים המנגינות..."
נחזור שלוש שעות אחורה: אספתי אותם מהגן, כי אשתי ברחה מהר מהעבודה ונתקעה עם כל עם ישראל בפקקים בפחד מהמחאה. ניסיתי את שיטת הטלוויזיה. באיזשהו שלב הם התעייפו ואני התחלתי לאבד סבלנות. הרגשתי איך הראש שלי מתפוצץ. טוב, חלק יגידו שזה קורה לכל ההורים, אבל הווליום חברים, הוא כמו שתנסו לדמיין צבע שאתם לא ראיתם מעולם.
הרי מה כבר מבדיל לוחם הלום קרב מכולם? מה זה להיות נורמלי? את כל מה שאתם חשים, גם אני חש, רק בווליום הרבה יותר גבוה. בסוף אשתי היקרה הגיעה. הסתכלה עליי במבט של חמלה וייאוש בו זמני. לקחה פיקוד ובשנייה הרגיעה את העניינים ושלחה אותי ל"מוקטעה" להירגע. אז ברחתי "למוקטעה". ערבבתי קלונקס וקנאביס והכנסתי את הראש עמוק לכרית.
כן, תצחקו. מסומם. חבורה של כפויי טובה. היינו חוד החנית של צה"ל. ילדים מתנועת נוער עם בגרות שרק חלמו ערכים. "הסללתם" אותנו החוצה מהחברה במקום לחבק, למרות שאנחנו היינו השכפ"ץ המחבק של כולכם שם בשדות האש.
אבל נחזור לרגעים היפים האלה שסיפרתי לכם בהתחלה. הילדים באו אחרי המקלחת וטיפסו בעדינות. מחבקים, שרים, מנסים לקבל חיבוק. "מה אתם עושים?", אני שואל מטושטש, עדיין עם רגשות אשמה ובושה. "בא לנו אבא", הם עונים. והם קיבלו חיבוק, חיבוק ונשיקות ללא הפסקה.
המאבק של עמותת "ההלם והקרב"
י' בחר לשתף אותנו בסיפורו כחלק ממהלך שמובילה עמותת "ההלם והקרב", להעלאת מודעות ומאבק למען זכויות הלומי קרב. הוא נפגע בפעילות מבצעית בעת שלחם להגן על המדינה. בעקבות פגיעתו י' איבד את הקריירה שלו, יחסיו עם אשתו עלו על שרטון והוא מתקשה לטפל בילדיו הקטנים. את סיפורו הוא מספר כזעקה להציל אותו ואת חבריו לנשק.
ביום ראשון הקרוב, הלומי קרב ובני משפחותיהם צפויים להפגין מול מחנה רבין (הקריה) בתל אביב. את המחאה מארגנת עמותת "ההלם והקרב" שחרטה על דגלה לייצג ערבות הדדית של הלומי הקרב ולסייע להחזיר אותם למעגלי החיים בעבודה ובמשפחה.
המוחים דורשים שהמדינה תיקח עליהם אחריות, תקדם חקיקה שתראה בבני המשפחה של הלומי הקרב שותפים במעגל השיקום ותסייע להם, תקים מערך שיקום מקיף להלומי הקרב, תפתח מרכז סיוע ומיצוי זכויות להלומי הקרב. וחשוב לא פחות מכל אלו - שתפעל נגד התיוג השלישי של הלומי הקרב.