זה קרה בכיתה ד', בבית ספר בבני ברק: יום אחד פשוט כל הילדים בכיתה הפסיקו לדבר איתי. קוראים לזה חרם. 30 שנה עברו מאז, והכאב והעלבון שחשתי אז צורבים בי עד היום. בכל פעם שאני שומעת על ילד שעובר חרם אני חוזרת להיות אותה ילדה בכיתה ד', אותה ילדה מושפלת – מוחרמת.
ביום ראשון אני אשלח את עמליה, הבת היחידה שלי, לכיתה א'. פעם ראשונה בשבילה, וראשונה גם בשבילי. אעשה זאת בהתרגשות, אבל גם בחשש ובחרדה. בין עטיפת הספרים וקניית המחברות, אני פשוט לא מפסיקה לחשוב: אני בת 43 וקשה לי שאומרים עלי משהו רע - מה עובר על ילדה בת שש כשצוחקים עליה? כשכותבים עליה משהו מעליב בוואטסאפ הכיתתי? איזה כלים יש לילדים להתמודד עם חרם ועם שיימינג?
אז הלילה, רגע לפני שאתם משכיבים את הילדים לישון, תזכירו להם ללכת לבית הספר עם לב פתוח. אם הם רואים ילד שקצת קשה לו, שיושב בצד, מדבר, חושב או נראה אחרת - הדבר הנכון הוא לגשת אליו ולהושיט לו יד או כדור. בשבילם זו מחווה קטנה, אבל בשביל הילד הזה, שיושב שם בצד, זה משנה חיים.
בעוד שבועיים יתקיימו הבחירות, ולראשונה מאז קום המדינה הן נערכות סמוך לפתיחת שנת הלימודים. זו הזדמנות פז לעסוק בחינוך, אבל מישהו שמע את הפוליטיקאים מדברים על זה? הם משוכנעים שהדבר הכי חשוב לנו הוא מי ירים את הטלפון האדום באמצע הלילה כשיש אירוע ביטחוני. אבל לי חשוב שהטלפון האדום יצלצל גם כשהילדים חוזרים הביתה בוכים כי הרביצו להם או עשו להם שיימינג; גם כשבכיתות נאלצים לדחוס יותר מ-35 תלמידים; גם כששכר המורים נמוך לעבודה החשובה והמדהימה שהם עושים.
ביום ראשון אני אפרד בדמעות בשער בית הספר מהדבר היקר ביותר ללבי, ואני בטוחה שבעוד 12 שנים אני אקבל אותה בחזרה מלומדת ומשכילה. היא תדע לקרוא ולכתוב וחשבון ואנגלית ומדעים. אבל איזה אדם היא תהיה? האם יהיה מי שיראה אותה? שידע לטפח את הייחוד שלה? והכי חשוב – האם יהיה מי שישקיע מאמץ כדי שהיא תהיה לא רק תלמידה מצויינת, אלא גם אדם מצויין?
אל תפספסו את ועידת המשפיעים 2019! נבחרת הכתבים המובילה של ישראל פוגשת את האנשים המשפיעים במדינה! >>> מהרו להירשם עוד היום