יום רביעי, לפני שבוע וקצת. ניו יורק. תיאטרון ברימור. אחד ההיכלים המפורסמים של ברודווי, מרחק של צעדים ספורים מהטיימס סקוור. המחזמר "ביקור התזמורת" עומד להתחיל.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
שורה אחת מאחוריי יושבת אישה לא צעירה, ומחפשת בתוכנייה את טוני שאלוב, כוכב אמריקני ששיחק במחזמר הזה עד לפני יומיים ואפילו זכה על התפקיד הזה בפרס הטוני. היא שואלת את הסדרנית "למה שמו של טוני שאלוב לא מופיע בתוכנייה?", והסדרנית עונה לה "הוא עזב את ההצגה, יש איזה שחקן אחר שמחליף אותו". איזה שחקן אחר. אתם מבינים? הרי בשביל האמריקנים - מי זה כבר ששון גבאי? איזה שחקן אחר. מאיפה להם שמדובר בשחקן ותיק ומוערך, עטור תארים ופרסים בארץ ובעולם, שבזכות דמות כל כך דומיננטית כמו פולישוק - אפילו הכניס ללקסיקון של שפתו מילה חדשה שמבטאת את כל מה שרע בפוליטיקה.
האישה בקהל התאכזבה שהיא תיאלץ להסתפק באיזה מחליף חסר ניסיון. הסתובבתי אליה ושאלתי "רוצה לשמוע חדשות טובות?". היא השיבה בחיוב. "הרי את יודעת שהמחזמר הזה מבוסס על סרט ישראלי". "כן, שמעתי על זה משהו", היא נזכרה וכיווצה את עיניה. "אז מי שתראי היום על הבמה הוא השחקן הישראלי שעשה את התפקיד הזה במקור, בסרט, עוד הרבה לפני טוני שלהוב". "אה, באמת?", היא התפלאה. "ושתדעי לך שבישראל הוא כוכב גדול. אין ישראלי שלא מכיר אותו. והוא שחקן נהדר, אני בטוח שתיהני".
המשכנו בינתיים לפטפט, ואפילו החלפנו טלפונים. קוראים לה לינדה. אחרי ההצגה כבר לא ראיתי אותה כי מיד התחלתי להתרוצץ באולם. הרי הגעתי לשם כדי לצלם כתבה על גבאי שתשודר השבוע ב"אולפן שישי". אבל מאוחר יותר לא יכולתי להתאפק וסימסתי לה: "נו לינדה, אז אהבת את זה?". והיא מיד ענתה: "כן! אפילו הייתי שמחה לראות את זה שוב".
תשמעו, מה אני אגיד לכם. זה נורא מרגש לשבת שם באולם הזה ולראות איך גבאי כובש את הקהל. מכל בדיחה שלו הם צוחקים, רגישים לכל מימיקה קטנה, מתרגשים מהשירה שלו וכמובן קמים על הרגליים ושורקים תוך כדי שהם מוחאים כפיים.
ושתבינו, לא מדובר כאן בקהל של "יורדים ישראלים". אנחנו מדברים על אמריקנים ובכלל, תיירים מכל העולם, ששילמו הרבה כסף על כרטיס והגיעו במיוחד כדי לראות את המחזמר הזה שניצח באופן כל כך גורף בטקס פרסי הטוני האחרון (10 פרסים, כולל פרס המחזמר הטוב ביותר של השנה).
מרתק לראות מהצד איך גבאי חווה את ההצלחה הזאת. העיניים שלו בורקות כמו ילד - והוא באמת נרגש מכל שנייה שם. החיוך לא יורד לו מהפנים, גם אם המשפחה רחוקה ממנו, הילדים בדיוק בצבא והנכדים לא יכולים לחבק אותו. ומה לו ולכל הטיימס סקוור הזה? הוא הרי אפילו לא חלם על ברודווי, ועכשיו האיש הצנוע והשקט הזה מוצא את עצמו מחלק חתימות ומצטלם עם מעריצים.
גם אם אתם לא מומחים גדולים למחזות זמר, אחרי שתראו אותו ב"אולפן שישי" (וכמובן על הבמה, אם תטוסו לניו יורק בקרוב) לא תוכלו להישאר אדישים להרפתקה הזאת שלו.