יש טקסט מדהים שמופיע במקורו שלנו, שמדבר על ירושלים ש"מדברת" לבבל שניצחה אותה - הפסד טראגי, שהוא אחד הסיבות לצום ט' באב וליום האבל שחל בו. ירושלים אומרת לבבל: "את חושבת שניצחת אותי? לא. מקדש שרוף שרפת; עיר חרובה החרבת; אריה הרוג הרגת; וגם קמח טחון טחנת".
רוצים ללמוד עוד על תשעה באב? האזינו לפרק בפודקאסט "מיד בהרחבה"
מה פירוש הדימויים? בבל רק נכנסה לעיר וכבר כבשה אותה, בלי מאמץ, כי העיר כבר הייתה הרוסה מבפנים. ומי אחראי לכך? אנחנו. לא הכוח הפיזי של בבל הוא שאחראי לכיבוש ולהרס, אלא הכוח הרוחני של עם ישראל, שלא עמד בפניה. הייתה חברה קנאית, קיצונית, מפולגת, מסוכסכת, ששכחה מה הזהות שלה, נטולת אמונה, אופטימיות וסולידריות.
נשמע מוכר? כבר במאי 2000 נסראללה הזכיר לנו את זה: בנאום "קורי העכביש" המפורסם, אמר אז שהוא מאמין שהחברה הישראלית היא קלה להשמדה כמו קורי עכביש, חרף העובדה שיש לה את חיל האוויר החזק במזרח התיכון וכור גרעיני.
הוא טועה כמובן – אבל צריך להקשיב לפעמון האזהרה הזה – גם של חז"ל מלפני 2,000 שנה, וגם של נסראללה מלפני הרבה פחות שנים. הוא מבין את המנגנון הזה של עיר שרופה שהאויבים רק צריכים למצוא את נקודת התורפה שלה, להיכנס אליה ולנצח אותה. השאלה היא אם אנחנו מבינים.