הנכים שכלואים בבית: למה אין עובדים סוציאליים?

איך יכול להיות שמתעללים ככה בחסרי ישע? שאנשים נכים וקשישים לא מקבלים את מה שמגיע להם? מה האכזריות הזו?

לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו

השאלות האלה עולות פעמים רבות אחרי שמשודרות כתבות על הדיור הציבורי, ובמיוחד אחרי הכתבה ששידרנו אמש (ראשון) בה הראינו איך אנשים שזכאים לדירה מונגשת טובעים בביורוקרטיה והסחבת ולא מקבלים את מה שמגיע להם.

התוצאה - אנשים שכלואים בביתם, דירות בקומה השלישית ללא מעלית וללא גישה עצמאית לעולם שבחוץ. אף אחד לא מתאכזר בכוונה, איש לא נהנה מהמצב הזה ולא מדובר בחברה פרטית שמישהו מנסה לחסוך כסף. מדובר במנגנון שעובד גרוע, ומי שמשלם את המחיר הם האנשים הכי חלשים בחברה.

אחד הדברים המדהימים הוא שבעמידר אין עובדות סוציאליות - אף לא אחד או אחת שזהו תפקידם בחברה. 500 עובדים, רובם אנשי שטח שנמצאים בקשר יומיומי עם אוכלוסייה מוחלשת, ואף אחד מהם לא עבר את ההכשרה הייחודית לטיפול והתמודדות עם האוכלוסייה הזו.

"הלקוחות" של משרד השיכון וחברת עמידר הם דיירי הדיור הציבורי והממתינים בתור - אנשים שמתמודדים עם הבעיות הביורוקרטיות והכלכליות הקשות ביותר, והדיור הציבורי זו רק עוד בעיה אחת בשרשרת של מיצוי הזכויות שהם עוברים מול הרשויות השונות.

עובד סוציאלי יכול להפוך עולם לאדם שפשוט לא ידע מה מגיע לו ולא ידע עם מי ואיך צריך לדבר. לפעמים נתקלים בעמידר באנשים שמסרבים להתפנות מהדירה לשיפוצים בגלל חוסר אמון במערכת, או אנשים שמנתקים קשר ולא "יושבים" על נציגי החברה כדי לטפל בכשל בדירה כי הם מיואשים או כי יש להם צרות שקדמו לכך.

במקום הזה יכולה עובדת סוציאלית לעשות את השינוי, לפתור בעיות שכרוכות במספר גורמים, לראות את התמונה הכוללת ולתעדף את המקרים החשובים יותר, משהו שלעמידר ומשרד השיכון לא תמיד יש את הכלים לעשות.

אם בבתי חולים יש עובדים סוציאליים למיצוי זכויות, במערכת החינוך יש ובבתי אבות. גם ברשויות המקומיות יש עובדים סוציאליים אבל הם טובעים בעבודה השוטפת ולא יכולים להתפנות לעסוק בזה. במרבית הפעמים הם מלווים גם כך את המשפחות אבל ידיהם כבולות בכל הנוגע לבעיות של דיור כי הם אינם ייעודיים לכך. זה אגב לא תמיד היה כך. בעמיגור היו עובדים בעבר, והיום הם נמצאים רק בבתי אבות ומסייעים ביתר הפעילות באופן צדדי.

להיות עובד סוציאלי זה מקצוע, עולם שלם של התמחות. בעמידר ובמשרד השיכון תוהים מדוע נוצר כל הזמן חיכוך עם האוכלוסייה אפילו כשהם משפרים את השירות והתנאים. והתשובה לכך ברורה. כי מבין כל העובדים אין מישהו שזה בדיוק תפקידו - לטפל בהם.