בשנות ה-90, כשהמשא ומתן עם הפלסטינים היה בשיאו, נטבע מטבע הלשון הטעון והמדמם "קורבנות השלום". הוא הוצמד לאותם אנשים שנהרגו בפיגועי התופת הנוראיים של חמאס, שעשה כל דבר כדי להתנגד לתהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית במסגרת דיוני אוסלו. הטיעון מימין היה שאי אפשר לקרוא לנרצחים על לא עוול בכפם "קורבנות השלום", במידה רבה של צדק: הם לא היו מגש הכסף עליו הוגש השלום, שנשאר יעד בלתי מושג שטרם הגיע עד ימינו.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
במובן מסוים, יושב ראש "העבודה" יצחק הרצוג הוא קורבן נסיון נוסף לעשות שלום: הוא עשה את הדבר המתבקש, ההכרחי, מחויב המציאות, כשניסה בשיחות חשאיות עם נתניהו להוביל מהלך להצטרפות המפלגה לממשלה. כשההבטחות והסיכויים לחלון הזדמנויות חדש, שונה, מפתה ומבטיח נפתחו בעיניו, הוא נסע למצרים ושמע אישית מהנשיא א-סיסי על כוונתו להוביל מהלך אזורי, ושמע מראש הממשלה הבטחות שהוא הולך למהלך אזורי כולל.
לכן הרצוג קיים את המהלך, כולל משא ומתן מפורט לצירוף המפלגה לממשלת נתניהו - לא רק כדי לקבל שרים ואחיזה פוליטית, אלא כדי לקדם מהלך גדול יותר. הסיכויים היו קטנים מלכתחילה, אבל הרצוג ידע שהוא צריך לשים את כל האשראי הציבורי, המדיני, והמנהיגותי המוגבל שלו במפלגת העבודה כדי לנסות ולהגיע ליעד הנכסף של תהליך אזורי רציני שיוביל, אולי, לפריצת דרך מדינית.
כל הדברים האלה קרסו כשנתניהו נתקל בחומת התנגדות פנימית קשה בדמות יריב לוין וזאב אלקין, כמו גם גורמים הדומים ראשי המתנחלים ובהם יוסי דגן כאופוזיציה ימנית וקולנית מחוץ לממשלה הזו, שלבסוף הובילו מהלך לצירוף אביגדור ליברמן לשר הביטחון. כשהכל קרס פנימה אצל ראש הממשלה, והתברר שלא ברור שיש באמת שותפים ערבים רציניים למהלך הזה - לא פלסטינים ולא מדינות ערב המתונות, שמוכנות לעשות צעדים מאוד מוגבלים כדי להגיע להסדר - הכל קרס. הרצוג נשאר בחוץ, בלי שרים, בלי ממשלה, ועם כתם גדול מבחינת השמאל וגוש המרכז, כמי שנתניהו שיטה בו והפך אותו למילה השנואה ביותר על הישראלים: פראייר.
מהרגע הזה, כל האשראי המנהיגותי של הרצוג נמחק. הבחירות לראשות מפלגת העבודה אתמול היו בסך הכל מימוש של מהלך שחיקה בעקבות המהלך המדיני החשאי. להרצוג לא הייתה ברירה. לא הייתה לו אפשרות לדחות את הסיכוי להגיע למהלך מדיני פורץ דרך, לניסיון להגיע לעמדת השפעה בתנאים האלה - מצד שני, ברגע שקרס, קרסה גם מנהיגותו והסיכוי שטמן בחובו המהלך זה.
אתמול מימשו חברי מפלגת העבודה את הטבע שלהם כשמנהיג שלהם אינו מספק את הסחורה ולא מביא את השלטון, או סיכוי אמיתי להחלפת שלטון הימין בראשות נתניהו, והדיחו אותו. בוז'י עשה את שלו, ובוז'י מבחינתם יכול ללכת.
השאלה הגדולה היא האם הדפוס הזה ישתנה, ובמפלגה יוכלו לבחור מועמד מוסכם ורציני שאחריו ילכו באש ובמים, כפי שהולכים בליכוד אחרי נתניהו. התשובה, כבר עכשיו, היא לא. מי שייבחר יודע שהאשראי שלו מוגבל והנאמנות מוגבלת מאוד, ושהכל בערבון מוגבל. אם לא יצליח לספק את הסיכוי הקטן להחלפת שלטון או הובלת תהליך מדיני חלופי, סיכוייו להישאר בראש מפלגת העבודה קטן מאוד. הקמפיין של העבודה יגיע לעוד שיא בשבוע הבא, אבל לא יסתיים שם - הוא יימשך עוד שנתיים לפחות, עד הבחירות, ולא פחות מזה אחריהן, במאבק ההישרדות על ראשות העבודה.