עכשיו, אחרי שהוביל את המהלך להעברת שגרירות ארצות הברית לירושלים ואת הביטול למעשה של הסכם הגרעין עם אירן, הגיע בנימין נתניהו לצומת החשוב בחייו. בידיו בלבד להחליט אם ייזכר בהיסטוריה כמנהיג דגול או כמי שהוביל את ישראל לעימות בלתי נגמר. כמנהיג לאומי של האומה או כמנהיג לאומי של המחנה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
אוצר המילים שבו השתמש הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בנאום הגרעין נשמע כאילו נכתב על ידי נתניהו בירושלים. כך גם "הצהרת טראמפ" על ההכרה והעברת השגרירות לעיר הבירה של מדינת ישראל. שגריר ישראל בוושינגטון, מספרים לנו, "דופק כרטיס" בבית הלבן ולפי כל ההערכות הקשר בין נתניהו לטראמפ הוא הרבה יותר תכוף והדוק ממה שמדווח. נראה שנתניהו הוא המנטור של הנשיא שחסר ניסיון כלשהו בדיפלומטיה הבינלאומית.
ישראלי בכיר סיפר לי שבמהלך הביקור הרשמי של טראמפ כאן אמרו לו בני שיחו שהפלסטינים רוצים את ירושלים. הוא מיד הורה לאנשי צוות המשא ומתן שלו למצוא את הדרך לחלק את ירושלים. במובן הנדל"ני, לא במובן הלאומי פוליטי הטעון כל כך. כולם נעו באי נוחות בכיסאם. אחר כך, מן הסתם, נמצא מי שהוריד את טראמפ מהעניין. כמי שנאלץ לוותר והפסיד כבר כמה עסקאות אולטימטיביות בעולם העסקים, חתימת ה"עסקה האולטימטיבית" בין ישראל לפלסטינים כבר לא בראש מעיניו של הנשיא.
אבל טראמפ חי בארצות הברית, חזקה ומרוחקת מהביצה המזרח תיכונית שלנו. אנחנו חיים כאן. העסקה האולטימטיבית היא אינטרס שלנו הרבה יותר משהיא אינטרס של טראמפ. נכדיו, ארבלה, ג'וזף ותיאודור, הילדים של ג'ארד ואיוונקה, לא ייקראו לשירות צבאי בצה"ל. הנכדים של ביבי ושרה כן.
השגריר דיוויד פרידמן, שיחד עם נתניהו הוביל את מהלך העברת השגרירות לירושלים בכלום זמן וכלום כסף (לגאוותו הרבה של הנשיא), אמר שהממשל בחר במהלך החד צדדי כדי שהפלסטינים יצמצמו את שאיפותיהם מתחומי הפנטזיה לתחומי הריאליה. כדי להוכיח עד כמה היחס של מדינות ערב חיובי לישראל ולא נפגע ממהלך העברת השגרירות הפנה השגריר פרידמן לציוץ של שר החוץ של בחריין שבו הוא מציין את זכותה של ישראל להגן על עצמה. נציגים בכירים ממדינות המפרץ וצפון אפריקה כבר ביקרו בישראל, בגלוי, בהלווייתו של ראש הממשלה שנרצח יצחק רבין. מאז לא. מאז, רוב הזמן נתניהו הוא ראש הממשלה.
אז עם כל הכבוד לציוץ מבחריין, הפלסטינים חסרי הזכויות שחיים בין הים לירדן הם הבעיה שלנו. ההתעלמות מהם לא מעלימה אותם. ישראל מצליחה, פורחת ונוסקת לגבהים חסרי תקדים (אפילו בג'ודו ובאירוויזיון כפי שאמר נתניהו אתמול). אבל ה"סכסוך" הוא כאבן ריחיים על צווארה.
כשנולד המנהיג הנערץ על נתניהו, וינסטון צ'רצ'יל, היתה בריטניה אימפריה. המעצמה החזקה בעולם. גם צבאית גם כלכלית. הגדולה בעולם מבחינה גיאוגרפית. הסתכלו על מה שנשאר מבריטניה היום. לא לעולם חוסן. דברי ימי המאה העשרים מוכיחים שצדק של עם אחד לא יכול לשרוד לאורך זמן על חשבון צדק של עם אחר.
הכוכבים, כתבתי כאן בשבוע שעבר, הסתדרו לטובתו של נתניהו. אתמול אמר שהעברת השגרירות מקדמת את השלום. מעמדת המנצח עליו להסביר עכשיו איך. לפעול לקידום השלום. אולי גם לגלות נדיבות של מנצחים. עליו להחליט. זה הרגע הגדול שלו. על נתניהו לנסח תכנית. איזושהי תכנית. להגיש אותה לטראמפ שיוביל. בידיו להחליט אם לנצל את ההזדמנות הנדירה הזו שנפלה בחיקו ולהפוך אותה להזדמנות של כל מי שחי בארץ המובטחת הזו.