פסק זמן מהבעיות לפחות ל-90 דקות?
המונדיאל אמור לספק אתנחתא מפוליטיקה ואינטריגות בינלאומיות, אך הפוליטיקאים מתערבים ולוקחים חסות. גם המחאות - שחקנים ממוצא אלבני נגד סרביה ורצון הנשים האירנית לצפות במשחקים - צפים אל השטח. צפו בטור של ערד ניר מתוך "סדר עולמי"
בשבוע האחרון מגרשי הכדורגל ברוסיה סיפקו זירה שבה אפשר לשכוח מבעיות העולם. באיצטדיון אין עמדות פוליטיות, זה לא משנה אם המדינה שאתה מייצג מעורבת במלחמה או נשלטת על ידי מנהיגים שנויים במחלוקת.
זה לפחות מה שהיינו רוצים לראות - שכן בימים האלה הפוליטיקאים חודרים לכל מקום, מנצלים כל במה ואי אפשר להתעלם מהם. זה לא קורה רק ביציע – הכוכבים השוויצרים שאקירי ושאקה, בני המהגרים, הפגינו נאמנות ללאום האלבני אחרי שהבקיעו שערים. הם נקנסו בעשרת אלפים אירו על המחווה הלאומית הזו.
מוחמד סלאח, חלוץ ליברפול ונבחרת מצרים שהפך גיבור ברחבי העולם המוסלמי, קיבל לקראת המונדיאל אזרחות כבוד ממנהיג צ'צ'ניה רמזאן קדירוב - אותו מנהיג שמעודד השלכת הומואים מגגות בתים.
ובין לבין קורה שהמגרש בכל זאת מצליח לעורר שינוי. במקום לספוג את הלאומיות והפוליטיקה - הוא משפיע עליה. במונדיאל הזה הנשים האיראניות סוף סוף, לראשונה מאז הפיכת האייטולות ב-1979, יכולות היו לצאת לעודד את נבחרת הגברים שלהם.
אפילו כאן בישראל הצלחנו להתנתק לפרקים של תשעים דקות, מהפחד ומהאבק ומכל מה שמייצג את הרפובליקה האסלאמית והתרכזנו בכדורגל.