לפעמים יש יתרון לנשיא שפועל ולא שוקל, בודק, בוחן ונותן תהליכי חשיבה עמוקים לכל מהלך שלו. המהלך של טראמפ אתמול בלילה בתקיפת הבסיס הצבאי בסוריה היה איתות: "אני לא אובמה. כשאני רואה משהו שמפריע לי - אני פועל. אחר כך נחשוב". האמריקנים דואגים להעביר את המסר שמדובר בפעולה חד-פעמית, אבל אסור להתבלבל: מדובר באיתות שנקלט היטב הן בדמשק, הן בטהרן, הן במוסקבה והן בירושלים.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
נתחיל דווקא עם מוסקבה, שכבר הודיעה שמדובר בפגיעה משמעותית ביחסי ארה"ב רוסיה והחליטה לזמן דיון במועצת הביטחון, אחרי שעד לפני יומיים מנעה שם גינוי נרחב לתמונות המזעזעות של ילדים שנהרגו מנשק כימי שהטיל ככל הנראה משטר אסד. טראמפ, בתקיפה שלו, קבע: אסד אחראי. עוד אמר כי המשטר הסורי אינו חסין עוד ואסד לא יוכל לכהן בתפקיד כלשהו. הוא אמר את זה ברמז, שר החוץ רקס טילרסון כבר היה בוטה יותר וארצות הברית התייצבה מול רוסיה כשעברה ממדיניות של היגררות למהלך בשטח. עדיין לא "מגפיים על הקרקע", אבל בהחלט טילים.
טראמפ הודיע: ארצות הברית נכנסת לסוריה. היא לא משאירה את הזירה רק לרוסים ולאירנים, וזה משנה את המשוואה באופן משמעותי. ישראל נקלעת כאן לעימות משולש - ארצות הברית, רוסיה וישראל. ישראל, בהנהגת נתניהו, הצליחה לייצר קשר ישיר עם פוטין שייצר מצב של תיאום טקטי, לעתים אסטרטגי, לטווח ארוך, שאפשר לה את חופש הפעולה. זה לא אומר שהיא התקשרה לקבל אישור על פעולות, אבל זה אומר שהיא כן הבהירה שתפעל בכל פעם שתהיה לה הזדמנות מבצעית - גם כשהדבר הזה הפך לנקודת חיכוך.
למשל, התקיפה האחרונה של ישראל הטרידה את הרוסים כי היא בוצעה קרוב מאוד לכוחות רוסים בשטח. העימות הזה התחדד ביומיים האחרונים: בשיחה בין פוטין לנתניהו, הביע הראשון את מורת רוחו על כך שישראל תקפה באופן חריף את המתקפה הכימית והטילה את האחריות על אסד, כך לגרסתם. נתניהו הבהיר לו שעם כל הכבוד, הוא מבין את הדאגה של רוסיה לבני הברית שלה, "אבל", אמר נתניהו, "ישראל מצפה שתהיה עמידה ביעדים שהציב האו"ם והקהילה הבינלאומית לפירוק סוריה מנשק כימי". האינטרס הזה גובר. כרגע ארה"ב מתייצבת בשטח בעד העמדה הישראלית, ושימוש בנשק כימי חזר להיות קו אדום (לא "קו ורוד" כפי שעשה ממנו אובמה) שמוביל לפעולה אמריקנית.
הדבר הזה מחייב: בפעם הבאה שיהיה שימוש בנשק כימי - טראמפ לא יוכל לשבת בצד. השאלה הגדולה כעת היא האם המהלכים של ארצות הברית, כלומר ההתייצבות שלה בשטח, לא תגרור מהלכים דווקא נגד בת הברית ישראל כדי להעביר מסר לוושינגטון מבלי להסתכן בעימות ישיר. כמו למשל הטלת מגבלות על פעולת צה"ל בסוריה.
ביום ראשון, לפני החג, יתכנס הקבינט לדיון על הפעולות הישראליות בסוריה, כפי שפורסם בחדשות 2 לפני כשבוע וחצי. הדילמה הגדולה: איך מתנהלים מול ארצות הברית ורוסיה ובעיקר האם מסתפקים ב"תגובות הכירורגיות" ששומרות על ה"קווים האדומים", כלומר חוסר התבססות של אירן וחיזבאללה ומניעת העברת נשק ללבנון? או האם נוקטים פעולות נרחבות יותר שמעצבות את המצב, מרחיקות את חיזבאללה ומייצרות אזורי ביטחון - רעיון שנתניהו השתשעשע בו והעלה אותו בכמה שיחות, אבל עדיין לא פועל באופן מעשי כדי לבצע אותו בשטח.
מעורבות פעילה יותר של ישראל במשוואה הזו מסוכנת. יש לה מחירים, אבל יש לה גם תמורות. העיקרית: ישראל תאותת - אנחנו שחקנים, חייבים להתחשב בדעתנו, לא מתחבאים תחת הסינר של דונלד טראמפ והאינטרסים שלנו לא בהכרח זהים. ובעיקר, ישראל כמעצמה צבאית אזורית צריכה לאותת גם לעם הסורי שאנחנו לא האויב או הבעיה. אולי אנחנו הפתרון. זה לא חייב להיעשות רק דרך כוונת הרובה, התותח או פצצות חיל האוויר, אלא יכול להיעשות במדיניות יצירתית שתייצר סיוע הרבה יותר נוכח, בולט וקבוע לנפגעי מלחמת האזרחים לצד נחישות צבאית ומדינית בשטח שמגדירה את הגבולות החדשים בין ישראל לבין הבלאגן שנקרא סוריה.