מדוע עדיין לא קמה ממשלת אחדות?
על אף רצונם הטוב של שני הצדדים, הרצוג לא הצטרף לממשלת נתניהו. למרות שחלוקת התיקים היתה משביעה את רצונם של חברי המחנה הציוני, תיק החוץ הפך לעיקר המחלוקת בין ראשי המפלגות. אמנון אברמוביץ' מסביר מדוע הרצוג וסיעתו נשארו באופוזיציה
ערב הבחירות 1996 נתניהו התחייב: "אם אבחר לראשות הממשלה, אלך עם מפלגת העבודה". נתניהו לא קיים את הבטחתו ולימים הודה כי זאת הייתה שגיאה. כל קודמיו הלכו למרכז כדי להקים ממשלה. מנחם בגין לקח את משה דיין, אריק שרון לקח את מפלגת העבודה, יצחק שמיר זרק את התחייה, הבית היהודי של אז, והלך עם מפלגת העבודה - אך נתניהו בחר שלא לעשות זאת.
כאשר נפגשו יצחק הרצוג ונתניהו לפני פגרת הכנסת, אמר האחרון ליו"ר האופוזיציה כי למרות שהתפקיד המוצע עבורו הוא של שר החוץ, ההתנהלות בין השניים לא תהיה כמו זו שהיתה נהוגה בין שמעון פרס בממשלתו של יצחק שמיר ז"ל. המשמעות: נתניהו יהיה אחראי על מדיניות החוץ של ישראל. לא תהיה הקפאת התנחלויות, תימשך ההשקעה מחוץ לגדר בהתנחלויות המבודדות, ואילו הרצוג יהיה רשאי ליזום ועידה אזורית ולא יותר מכך.
כך למעשה, הפחד לנוע במילימטר מהנושא המדיני, הפך למרכז המחלוקת בין השניים. מבחינה מפלגתית, המחנה הציוני ישתדרג: שמונה שרים, שלושה סגני שרים, שלושה ראשי ועדות בכנסת. כך שמהבחינה הזאת - הפיתוי הוא גדול.
לדבר יהיו השלכות גם על מפלגת הבית היהודי. היא לא תאלץ לוותר על תיק המשפטים אך תזכה ל"דילול מניות" מבחינת תיקים וביניהם משרד החקלאות. ואם אורי אריאל יפרוש כולם ישמחו, כולל בנט.