זה קרה בצהרי יום שלישי, ב-16.12.2014, בשעה 15:46: כמו כל מורשת קרב בצבא, גם הסיפור הזה מתחיל בתאריך ושעה, אלא שבו אין פרט אחד להתגאות בפני הדורות הבאים. בעימות הזה ניצבו זה מול זה, סגן אלוף לירן חג'בי, מפקד גדוד צבר לשעבר והמתלוננת כנגדו, פקודתו דאז, מאי פטאל. וכמו בכל תחקיר אירוע, השאלות קטנות עד כדי להכאיב: "הדלת הייתה נעולה או רק סגורה? בכח או שלא? היו גם חיבוקים טובים? נגיעות שאהבת?". העימות ארוך, חודרני, הפכפך. גם ממצאי בדיקת הפוליגרף שעברה פתאל אינה חד משמעיים. וכך נדמה תחילה - הסיפור כולו.
מחוץ לתחום
חג'בי ופטאל ישבו אומנם משני צדי השולחן, אבל לא פעם מעברו של אותו סימן שאלה. לרגעים, קשה להבין מה הניע את המתלוננת, או אולי מה שיתק אותה. האם היה זה כוחו? סמכותו? או אולי הדרגה הבכירה. האם הרגישה כלפיו או הרגישה פחד? שיחקה או הסתייגה, התבלבלה או אולי התאהבה? החשוד מצדו כמו לא מבין. לא פעם הוא שואל "למה?", כאילו הייתה היא הפוגעת והוא הנפגע. לרגע מתרכך, מודה שהיה קשר אחר. קשר טוב, ארוך, במילותיו, "לא עשיתי לך אף פעם רע", הוא אומר לה.
כמו במקרים רבים, מתנהל העימות הזה בשטח הפקר. אלא שהחוק, ממש כמו מגורי החיילות, מוגדר ומגודר. הוא ניצב אומנם להגנת החלש, אך בניגוד לדעה הרווחת, הוא ניצב לעזרתו של החזק לא פחות. החוק תוחם, גם עבורו, מערכת יחסים אסורה שיש למנוע בכל מחיר, בין אם על ידי הימנעות מהכניסה אל המערכת הזו ובין אם באמצעות שינוי היחסים עצמם, בתנאי כמובן ששני הצדדים מעוניינים בכך.
אומרים שתמונה שווה אלף מילים. במקרה דנן, זו לא התמונה של פטאל בבגד ים, ששלחה או לא לחג'בי באמצע הלילה, כפי שהטיח בה. זו התמונה העולה מחדר החקירות, בו ניצבת חיילת מול מפקד בכיר, קצין רם דרג ורב עיטורים. חלקים ניכרים מהעימות נדמה שהיא בכלל נחקרת בפניו. בשלב מסוים הוא אף שואל אותה : ״אם עשיתי לך דברים בכח במשך תפקיד שלם, למה לא עשית כלום עם זה? לא אמרת לאף אחד?...חבל שאת הולכת למקומות האלו, את לא ילדה רעה״.
ניכר שהקצין המצטיין לא קרא את פירוט העבירה שבה נחשד - לפיה חובת ההוכחה, ממש לצידן של הדרגות הבכירות, רק על כתפיו. בית המשפט העליון, כבר פסק בעבר כי התנהגות מתלוננת אינה יכולה לשמש הגנה לנאשם. אשמה מצד הקורבן, לא מבטלת, מייתרת או מקלה על אחריות בעל הסמכות. גם לא חוסר ההבנה שלו את מעשיו. בעיקר משום שחובתו אינה כלפיה בלבד, אלא גם כלפי הצבא כולו, הדרגות שהעניק לו, חייליו וחיילותיו האחרים היום, ואלו שעוד יהיו.
דין קצין
לירן חג׳בי כנראה צודק. מאי פטאל אינה ״ילדה רעה״ אבל, כפי שהגדיר הוא בעצמו, היא כילדה למולו. היא גם יפה, דמותה בטוחה וקולה כמעט ילדותי. אפילו השם שלה, רחמנא ליצלן, מצלצל פתייני. לא כל מעשיה ברורים אך זכויותיה חקוקות. היא אינה עומדת למשפט. היא תובעת את זכותה להגנה מהמערכת אחרי שנפגעה על ידי אדם שהחזיק בסמכות עליה והיא אכן סמכה עליו. היא לא זקוקה להגנה כי היא אישה, היא זקוקה להגנה למולו בתוך העולם הצבאי, וצה״ל, היא טוענת עכשיו, לא מיצה עמו את הדין.
חג׳בי הודה בעבירות של התנהגות שאינה הולמת קצין אך לא הואשם בעבירות מין ויסיים את שירותו כסגן אלוף. בדיקת הפוליגרף קבעה שהמתלוננת התלבטה והתקשתה לשחזר היכן בדיוק היו מונחות ידיו, אולם ברור לכולם שמיקומן לא תאם את משלח היד שהעניק לו הצבא. מאי פטאל הופקרה, היא אינה מופקרת. היא זועקת על צבא ההגנה לחג'בי-מערכת שעושה הנחות לגיבור. אותי לימדו פעם שגיבור הוא זה הכובש את יצרו.