יש פער עצום בין ההוד והדר של בית המשפט העליון על אולמותיו המפוארים ומסדרונותיו המצוחצחים, לבין אולם המעצרים הישן והמלוכלך בבית משפט השלום בתל אביב. לשם, בכל בוקר מובאים עשרות החשודים שמשטרת תל אביב עצרה במהלך הלילה, מי תקף ומי גנב, מי פגע ומי נעצר לשווא.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
כמו בסרט נע העצורים עולים אחד אחד בפני השופט. לחץ הזמן הוא המפקד העליון של הדיונים - לכל עצור מוקצות כמה דקות. סנגורו טוען את טיעוניו, נציגי תחנת המשטרה שעצרה אותו מקמצים בדרך כלל במידע כדי לשמור על החקירה מפני פגיעה. החוק, בשלב הזה מאפשר להם לומר מעט.
השופט לרוב משמש כמתווך בין הצדדים ולבסוף פוסק אם להאריך מעצר או אם לשחרר את האדם לביתו. בדרך כלל האפשרות הראשונה היא הרווחת כי בישראל די חשד סביר נגד אדם בשביל שיוארך מעצרו.
התכתובת בין השופטת רונית פוזננסקי-כץ לבין נציגי רשויות החוק עוררה סערה, ובצדק. זה היה נראה כאילו מאחורי גבם של החשודים השופטת מתאמת ימי מעצר. חשיפת התכתובת המלאה העלתה שהיא עשתה יד אחת עם נציגי הרשות לניירות ערך כדי להקל על החשודים במעצרם אל מול עמדת המשטרה הנוקשה.
אין בכך כדי להקל ראש בכך ששופטת מתנהלת באופן בלתי אמצעי עם צד משפטי אחד בלבד ואכן יש כאן מחדל שנראה רע מאוד, אבל בכדי להבין את הקונטקסט המלא של הדברים לא צריך להיות עורך דין צמרת אלא דווקא להבין את ההתנהלות היומיומית של אולם המעצרים.
לחץ הזמן והעומס עשויים להביא לניסיון לקצר תהליכים
שופט אולם המעצרים הוא האיש שמחזיק בתפקיד התובעני ביותר במערכת המשפט. הוא קורס תחת העומס, ולו, בניגוד לשופטים אחרים, אין פריבילגיה לסחבת. החוק מורה שהוא צריך להחליט כאן ועכשיו. מאחר שאין זמן מוגדר לכל דיון, ויש מספר רב של חשודים, העסק הזה מתנהל כמו טלאי על טלאי. מכניסים את העצורים בקצב אקראי לעמוד אל מול השופט, זה יוצא, זה בא. סנגורים רבים מוצאים את עצמם מכלים שעות ארוכות ורעות על ספסלי העץ, מחכים לתורם.
המצב הזה, יוצר 'פמיליאריות' (היכרות) בין השופטים לבין עורכי הדין ונציגי המשטרה. הם הרי עובדים יום יום ביחד, דיונים על גבי דיונים, הם קוראים זה לזה אדוני וחברי, אבל בסופו של דבר, באופן טבעי, כפי שקורה אצל בני אדם, הם גם מתחבבים זה על זה. ואז, כשצריך לתאם דיונים, לקבל ולהעביר חומרים, מפגשים, זה פשוט קל יותר לשלוח וואטסאפ.
זה כמובן לא מצדיק דבר, ואינני אומר שההתנהלות של השופטת פוזננסקי-כץ הייתה לגיטימית. יש פרוטוקול, יש דרך לקיים פגישות. אבל, באולם הספציפי שאותו היא מנהלת, לחץ הזמן והעומס, לצד העבודה הצמודה עם נציגי המדינה, עשויים להביא לניסיון לקצר תהליכים.
פוזננסקי-כץ היא שופטת נבונה ומוכשרת שמנהלת את אולם המעצרים המורכב ברגישות ובעת הצורך גם בחמלה. החלפת מסרוני הוואטסאפ בינה לבין עו"ד שחם שביט לא מעידה על כשל מוסרי חמור ואין כאן לטעמי - עבירה פלילית. אבל, בתיקים שאינם תיקי מעצר, עשויה שופטת השלום לשלול חירותו של אדם לתקופות ארוכות. אם יש נאשם אחד שפוזננסקי-כץ תנהל את משפטו ואותו אדם ירגיש שעקב כך המערכת לא עשתה עמו צדק, יהא זה כאילו אבד האמון של הציבור כולו במערכת כולה.
כבר שנים ארוכות שאני מסקר את אולמות המעצרים. כשהגעתי לשם לראשונה, נדהמתי מכך שאין שם נוכח אחד שמחפש צדק באופרציה הזאת. מראשון עורכי הדין ועד אחרון העבריינים - כולם מבינים שצדק לא יתגלה בדיון של 5 דקות. כל המעורבים בהליך הפלילי מחפשים בעיקר מנהל תקין. וזה, בהחלט נפגע עם חשיפת התכתובת.