הדבר הכי מעניין בפרשת הנחת המטען בגבול הצפון היום, היא המהירות שבה חיזבאללה לקח אחריות על האירוע. צריך להבין, סמיר קונטאר הוא לא דבר חשוב ומשמעותי מבחינת חיזבאללה ונסראללה מחבק אותו כעת במותו יותר משחיבק אותו בחייו, אך נסראללה מתמודד כעת עם בעיה אחרת לגמרי ממותו של קונטאר.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
אנשיו של נסראללה נהרגים בלבנון ובתימן, לשם גם שלח את לוחמיו, ומוטחת בו ביקורת חריפה מתוך לבנון, על כך שהוא שולח את בני לבנון להיהרג בכל מיני מקומות ולא למלא את היעוד אותו הגדיר- להגן על לבנון מפני ישראל.
נסראללה מדבר כבר שלושה ימים ברציפות. זה לא מעיד על ביטחון עצמי, ההיפך הוא הנכון. נסראללה בהחלט רוצה לפעול, אבל מרחב התמרון שלו מצומצם מאוד. הוא נזהר שלא לחמם את הגבול עם ישראל יותר מדי. מצבו לא טוב, לא נוח, הוא מתקשה.
נסראללה צריך כעת להגיד "תראו גם אני נלחם בישראל" וסמיר קונטאר הוא סוג של תירוץ, לכן הוא גם עושה פעולה וגם ממהר לקחת עליה אחריות, דבר שלא אופייני לחיזבאללה.
מנגד, המדיניות של ישראל הוכיחה את עצמה. צעדי הזהירות שנקט צה"ל לאורך גבול הצפון מאז חיסול קונטאר הם אלו שמנעו היום את הפגיעה בחיילי צה"ל כתוצאה מאותו מטען. לכן, צריך להמשיך עם הצעדים הללו, אבל לא להתרגש מהאיומים של נסראללה. מה שנשאר לו זה לאיים, לא הרבה יותר מזה.