מבצע "צוק איתן" הותיר פצע בלבה של אומה שלמה שמצאה עצמה כמעט בקונצנזוס, מלוכדת אל מול הצורך להגן - לא רק על יישובי הדרום כפי שהורגלנו, אלא על זכותנו הבסיסית לחיות בביטחון בארצנו. אותו פצע נותר שותת ומדמם בעשרות בתים ומשפחות, שיקיריהן לא שבו מהמערכה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
זר לא יבין זאת. את התחושה בראש השנה הראשון בלעדיו לא אוכל לתאר, גם לא את הריק בלילות, את התסכול הבלתי נסבל מהרצון לשתף בדברים הקטנים והגדולים ולא את תחושת ההחמצה הבלתי נתפסת, הבלתי פוסקת. עם התחושות האלו מתחילות לנקר שאלות, שהתשובות עליהן, אם ישנן, שונות מבית לבית, מאדם לאדם.
זכותן של אלמנות לתת ביטוי לכאבן הפרטי והציבורי בכל דרך שתחפוצנה. אחת תבחר בהרצאות לאורכה ולרוחבה של הארץ, השנייה בפעילות ציבורית והאחרת תתכנס ביגונה. כל אחת מאותן הדרכים להביע ולהתמודד עם המציאות הטרגית שנכפתה עליהן נכונה עבורה ועל כך אין עוררין.
מיכל קסטן-קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר, אשר ליבה כואב ושותת דם עמדה בעוז על הבמה וביקשה לא עוד מלחמות, הרוגים. היא, שזיכרון החגים אתו ובלעדיו חרוט בליבה, לא עמדה בודדה בכיכר העיר בבקשה שנשיב לה את בעלה ששנים רבות לפני שנפל הקדיש את חייו כדי שנוכל כולנו לעמוד זקופים בכיכרות. היא עמדה מול ההמונים וביקשה מההנהגה, מכל הנהגה, שתעשה כל שביכולתה כדי שנשים נוספות לא תטעמנה את טעמו המר של השכול, כדי שילדים נוספים כמו ילדיה שלה לא יגדלו ללא אביהם ובכך, כולנו מאוחדות.
רבות ניתן להוסיף על הרווח הפוליטי שעשו מארגני העצרת, על ההתנסחות, על העיתוי - שיאה של תקופת בחירות, ואפילו על הצורך להעביר את המסר הפרטי שלה להמונים. ויחד עם זאת, אני דוחה בשאט נפש את התבטאויותיו האומללות של חגי הוברמן במאמרו שפורסם שלשום.
אינני מאחלת לאיש, גם לא לחגי, לדעת ולהרגיש איך זה להיות במה שנדמה כמו חור שחור שאין ממנו מוצא. אין לאף אחד זכות לשפוט, בטח שלא לחובה, בטח שלא בבוטות ובנבזות שכזו, את בחירתה של כל אחת מאתנו.
בבית השני שלנו, בארגון אלמנות ויתומי צה"ל, חברות נשים חילוניות ודתיות, יהודיות, דרוזיות ובדואיות, צעירות ומבוגרות. כל אחת ואחת מהן יודעת כמה נורא מחירה של המציאות בה מתקיימת, יום יום, שעה שעה, מדינת ישראל. הן יודעות כמה כבד מנשוא המחיר שמשלמות כל כך הרבה משפחות כדי שנהיה עם חופשי בארצנו.
אותו חופש שעליו נלחמו יקירינו, טומן בחובו גם את חופש הביטוי המעניק לך את הזכות להתבטא גם באופן מחליא כפי שבחרת לעשות. מן הראוי היה שתזכור את זה לפני ששלחת חיצים רעילים אלו. עצתי, עדיין לא מאוחר - חזור בך ובכך הצלת את נפשך מעונשה של החברה וכף הדין של בורא עולם.
הכותבות היא יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל.