"הייתה פגישה טובה" התעקש ראש הממשלה - טובה כלומר כנה. הם דיברו על הכול .לא היו צעקות, לא היו דפים, דיברו דוגרי. דיברו בגדול, דיברו בקטן, ניתחו את המצב באזור ובעולם ודווקא בגלל שהייתה פגישה "טובה"- כלומר כנה- התברר עומק המשבר, עוצמת המחלוקת, וגודל הפער בין תפיסת נתניהו לתפיסת אובמה. הקניון הגדול באמריקה פעור בינהם.
ראש הממשלה נסע לוושינגטון לדבר בפני אייפאק, השדולה הפרו-ישראלית העוצמתית. הוא לא תכנן בכלל לפגוש את הנשיא אובמה כיוון שהוא היה מתוכנן להיות בביקור באינדונזיה. אנשי נתניהו אימצו בחום סקר של גאלופ שפורסם לפני כחודש והצביע על תמיכה יציבה וגוברת בישראל בדעת הקהל האמריקנית. הסקר הראה עליה בתמיכת הרפובליקנים השמרנים בישראל בשנה האחרונה. הנחת העבודה של ראש הממשלה הייתה שנשיא ארה"ב לא יכול לפעול באופן בוטה נגד דעת הקהל שלו. הוא הרגיש שיש לו מרחב תמרון. שהוא לא חייב לחלוט את פניו של הנשיא שהפגין פעם אחר פעם ריחוק, ניכור ואפילו זלזול בנתניהו. הוא בא לדבר למי שתומך בו - אל העם האמריקני. אל היהודים. הוא תכנן שורה של ראיונות לתקשורת האמריקנית אחרי הנאום בכנס שם הצטופפו 8,000 יהודיים משפיעים שהוכיחו פעם אחר פעם תמיכה עקבית בישראל ויכולת השפעה מרשימה על הממשל האמריקני ועל הקונגרס. ואז בא ביקור סגן הנשיא ביידן בישראל ומבוכת המכרז בשכונת רמת שלמה בצפון מערב ירושלים בהמשך רכס שועפאת.
הכול כבר נכתב על התקרית הזאת. הייתה תקלה. מבוכה. "פדיחה". נתניהו התנצל. ישי ננזף. ביידן גינה. ושוב גינה ואז יושרו ההדורים. בסיום ביקורו של ביידן הכריזו הישראלים שזה נגמר.
אבל בבית הלבן יושבת חבורה של יועצים שרוצים את הנשיא שלהם חזק. נחוש. מפגין עוצמה. הם עוד סוחבים איתם את הסירוב של נתניהו להקפיא את כל ההתנחלויות, דרישה שהנשיא הנחית על ישראל בארבעה ביוני בנאום קהיר. נמאס להם מהישראלי החצוף, הסרבן, שמשחק להם במגרש הפוליטי הפנימי, מקבל סיוע נדיב, שתלוי כמעט בכל דבר בארצות הברית אבל, לא מוכן לקבל המלצות, הנחיות והכתבות- במובן הכוללני של הישראלי, אבל נמאס להם גם מביבי.
ללמד את נתניהו לקח
זו הזדמנות ללמד אותו לקח, חשבו. להכניס לו. להחזיר אותו לגודל הטבעי שלו. הם פעלו מהבטן. מהיצר. אולי הם גם חשבו שזה יסייע להם להציג את עצמם כמתווך הוגן יותר בעיני הערבים במו"מ עם הפלסטינים. אולי. שרת החוץ הילרי קלינטון, שקצת כמו שר החוץ ליברמן, לא מעורבת בתוך התהליך ובעיקר נוסעת לסין ודרום אמריקה ונשלחת כדי לנזוף, ולתקוף ולשמור על הכבוד הלאומי האמריקני, נשלחה להתחיל בהרעשה ארטילרית. היא נזפה בנתניהו, הדליפה את תוכן השיחה באופן משפיל ואלים והציגה תכתיב- "רשימת משאלות".
כמעט שבוע נדרשו לראש הממשלה, כולל איומים והרבה כיפופי ידיים תקשורתיים, כולל איתות ברור שבלי תשובות לא יהיו איתו בכלל פגישות בוושינגטון מלבד פגישה עם השליח מיטשל והוא חזר לקלינטון עם תשובה. השביעייה, כולל יעלון ובגין תמכו. נתניהו ויתר בכל מה שזול לו - מחוות, שחרור אסירים עתידי, ניסוח מפותל על העלאת רעיונות נושאי הליבה כבר בשיחות הקירבה. הוא אמר "לא" נחרץ בעניין ירושלים. הוא ניסה להסביר לממשל שהוא לא יכול. חבורת היועצים הנחושה של הנשיא אובמה עוד לא הבינה שהיא נובחת על העץ הלא הנכון. הממשל החליט להוריד את להבות העימות. הרפובליקנים כבר התחילו למתוח ביקורת קשה על דרך ההתנהלות של אובמה כלפי ישראל. היהודים שלחו מכתבי מחאה. הם החליטו שאחרי המכות הגיע הזמן לחבק את ישראל. חיבוק דוב. עד שנתניהו יבין. אז נקבעה הפגישה עם ראש הממשלה בבית הלבן.
"כך מתייחסים לרודן מוקצה של מדינת עולם שלישי" כתב הפרשן ג'קסון דיל בוושינגטון פוסט, אותו פרשן שהפך להיות יקיר הימין הישראלי אחרי שכתב על "משחק ההמתנה של אבו מאזן" לפני כמה חודשים. הוא התייחס לדרך שבה בחר אובמה לקבל את נתניהו. שוב באמצע הלילה.שוב בלי תקשורת. שוב בלי שום גינוני כבוד. פשוט כי אין כזה.
דין ירושלים כדין תל אביב?
ואז, בתוך החדר, בפגישה ה"טובה" התברר עומק המשבר. אובמה דחה את כל הסברי נתניהו על ירושלים. ראש הממשלה הסביר שזו בירת ישראל, שאין הבדל בין הבניה בירושלים לבניה בתל אביב, שגם הנשיא לא מפקח על הבניה בוושינגטון וסרקוזי לא מתערב בתוכניות המתאר של פריז.
"זה לא אותו דבר" מבהיר אובמה, ירושלים היא נושא למשא ומתן על הסדר הקבע עם הפלסטינים רק עם חותמת פלסטינית תהיה לה לגיטימציה בעולם. הוא רואה את ירושלים דרך התגובות העולמיות והמוסלמיות האלימות שמעוררת כל פעולה של ישראל בעיר.
אי אפשר לגשר על פער כזה. אובמה לא מאמין לנתניהו שהוא באמת לא רוצה דרך כל דירה בשייח ג'ארח למנוע הסדר עם הפלסטינים. נתניהו לא מבין את המדיניות של הנשיא האמריקני שבוחר בנושא הכי נפיץ, הכי רגיש ועוזר לפלסטינים להעלות אותו כתנאי מוקדם לשיחות קירבה עלובות בלי לתת שום דבר בתמורה.
זה לא רק זה. יש מחלוקת בשאלה מי הסרבן. אובמה מתנהג כאילו ישראל היא הסרבנית. כאילו לא הונחה הצעת אולמרט לפני אבו מאזן והוא ברח לעוד טיול בחו"ל. כאילו שנתניהו הוא הגורם שמונע את פריחת דובדבן השלום במזרח התיכון. נתניהו, יחד עם שר הביטחון ברק, ניסה בכל דרך להסביר שזה ההפך. הסרבנים הם הפלסטינים. שבכל פעם כשאמריקה מאמצת עמדה פרו-פלסטינית, בכל פעם שאובמה מנהל את המשא ומתן כביכול עבור הפלסטינים - כך הם חוזרים למשחק ההמתנה. "למה להיכנס לחדר ולהתמודד עם ויתורים והכרעות אם אובמה מחלץ מנתניהו ויתורים עוד לפני?", שואל את עצמו אבו מאזן על פי ברק ונתניהו. גם הרמזים הבוטים על הנחת תכנית שלום אמריקנית תכתיב הסדרי או רעיונות גישור - רק יגרמו לאבו מאזן להימנע מהכרעות, ניסו להסביר. לא היו סימנים שאובמה קנה את זה.
ההתנגשות הבאה - עניין של זמן
יש פער עמוק בשאלה על מי כדאי ללחוץ. ברק ונתניהו המליצו בחום ללחוץ על הפלסטינים. אובמה דווקא רואה יתרון בלחץ על ישראל ועל נתניהו. קודם כל זה יותר קל. זה עוזר לשיפור תדמיתה של ארה"ב בעיני הערבים. הם אומרים לעצמם "אם את הישראלי הקטן התלותי - הוא - אובמה - לא מצליח לרסן איך אפשר יהיה לסמוך עליו? כך כנראה חושב אובמה. המסרים של הגנרלים שלו במזרח התיכון מחזקים את התפיסה הזאת. נתניהו רואה בזה תמימות ליברלית שמאלנית: הם... מבינים כוח. אם כך מתנהג אובמה לבן ברית - אי אפשר לסמוך עליו.
אובמה דרש מנתניהו להכניס שינויים במכתב התשובה שלו לקלינטון. מינו צוותים. מולכו ודרמר מהצד הישראלי, מיטשל ורוס מהצד האמריקני. הם מנסים לנסח הבנות כתובות שיצמצמו את המחלוקת. זה בלתי אפשרי. עם כל התעלולניות המשפטית מדינית, הפער בתפיסה עמוק יותר.
זאת מהות המשבר. או ביבי או באמה. ההתנגשויות הבאות הן רק עניין של זמן.