הרמטכ"ל גנץ (צילום: דו"צ)
הרמטכ"ל גנץ | צילום: דו"צ

הכינו את הממחטות: הממשלה תתכנס, יעלון יבקש תוספת, לפיד יבקש לקצץ, נתניהו יכופף את היד של אתם-יודעים-מי. מיליארדים ינדדו בין שני צידי השולחן והאיזון העדין שבין הגירעון-הגזירות-המיסים-והקצבאות שוב יופר, "כדי לעמוד איתן מול האיומים בעת הזאת". אז בואו נדבר רגע על תקציב הביטחון.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

מיד נגיע לסעיף הקשיח מכולם, הגדול, זה שהמדינה מחויבת לו באלפי חוזים עם משרתי קבע וגמלאים. אבל לפני ה"מאקרו", כמה סיפורים אקטואליים מה"מיקרו" שיכניסו אותנו לאווירה - וראוי שירגיזו כל אזרח שטובת הקופה הציבורית בעיניו.

1. 'תודה על תוספת השכר, אבל זה לא מספיק' - כך ציטט עיתון גדול קולקטיב אמורפי המכונה "החיילים בחובה" בשבוע שעבר. ובכן, חיילי החובה אינם אמורים להתקיים ממשכורת החובה. הם יכולים לצ'פר את עצמם בבילויים או בפלאפל (או בסיגריות, כמו שהציעו המפקדים בטירונות לפני הרבה שנים). משכורת החובה, אגב, כשהתגייסתי, בשנות התשעים, היתה 160 ₪. לא חשבתי שאני צריך לחיות ממנה. לו הייתי חייל נזקק, חזקה על הצבא שהיה מסייע לי בדיור ובכלכלה.

לחייל החובה: אחי, צא מהסרט! אתה לא רכוש הצבא, אתה כלי במערכת גדולה להשגת משימות ומטרות. רווחתך מפנה מקום במשך שנתיים-שלוש לרווחת הכלל והמדינה. כפי שמצפים ממך להסתער ראשון, אנחנו מצפים ממך לא להתבכיין, לנסוע בהסעות או באוטובוסים, ולא לתקוע את הקנה של הנשק שלך ברגל שלי ברכבת ביום ראשון: כשזה קורה אתה מדאיג אותי ומחליש אותי כאזרח. אני חושש שכך לא נוכל להיענות לאתגרים האמיתיים והגדולים. כשתשתחרר, אל תיקח כמובן מאליהם את מענק השחרור הנאה ואת חוק הפיקדון: הם שווים עשרות אלפי שקלים, לאבא שלך לא היה אותם.

"חיילי החובה הם החוסן של החברה" (צילום: shuttertstock)
חיילי החובה. כלי להשגת מטרות | צילום: shuttertstock
2. כדי להיערך לקיצור שירות החובה בארבעה חודשים, צה"ל דורש תוספת של חצי מיליארד שקלים.
וכדי להמתיק ולהצדיק את הגזירה, כלכלני משרד הביטחון הגיעו למסקנה כי קיצור השירות יחסוך למשק מיליארד וחצי שקלים - אז למה להתרגז? ובכן, אם יידרש קיצור השירות כדי לאפשר לגייס יותר חיילים חרדיים, או כדי להאריך את שירות הנשים, או כדי להשביח את מערך ההדרכה שיתמודד עם קדנציות קצרות יותר של החיילים בתפקידים המקצועיים - מוטב שתאזנו ותקזזו ממקורותיכם את החיסכון עם העלות הנוספת. המדינה במשבר כלכלי חמור - צריך להסתדר.

3. עיתון "הארץ" מדווח היום כי צה"ל מבקש שקצינים שהורדו בדרגה לא יינזקו עוד בפנסיה שלהם, הנגזרת (בין היתר) מדרגתם. כמה קצינים כאלה כבר יש בשנה? שניים? שלושה? מוטב שצה"ל יסביר לקציניו כי הרשעה בבית דין צבאי שתגרור הורדה בדרגה אכן תפגע להם בפנסיה. ואם יתברר כי יש עשרות כאלה שמורדים בדרגה מדי שנה - משהו אחר לא טוב קורה במערכת...

ואלה רק שלוש דוגמאות קטנות. קטנות בסדר גודל צה"לי - רק כמה מאות מיליונים לכאן או לכאן, והתחושה, לדאבון הלב, היא של "מה זה כבר משנה מתוך תקציב של עשרות מיליארדים?" ובכן, יידע כל גנרל עברי כי תקציבו וגמלתו מפוקחים ומוגבלים בידי דרג אזרחי שהפקיד את קופתו המדולדלת בידיו ושנבחר לשם כך. וכעת, לפנסיה, ולצבא הקבע שביטחוננו הלאומי נשען עליו.

לקציני הקבע והנגדים, אחיי, מצבכם - בגדול - לא רע. במילים אחרות: מי מכם שמתלונן, או מי שמתלונן בשמכם על הפגיעה בתנאים שלכם, אמרו לו בפשטות, שאתם מודים מדי יום על מה שיש לכם, ומוכנים לתת כתף במאמץ הלאומי למילוי הקופה הריקה.

תלויים בפנסיה תקציבית. אנשי הקבע (צילום: חדשות 2)
תלויים בפנסיה תקציבית. אנשי הקבע | צילום: חדשות 2

למה אני מתכוון? למי שבתוך מערכת גדולה קל לקחת דברים כמובן מאליהם, למשל - 20 ימי חופש בשנה כשאתה סרן צעיר בן 23. לקרביים, זה אחלה. לג'ובניקים, תגידו תודה שלא הייתם צריכים להתחנן באזרחות לבוס לקבל כזאת כמות של ימי חופש. כך גם - ואמנה קמצוץ מהם בשילוב של הערכה ופרגון - סיוע במימון לימודים לילדים, שעות עבודה נוחות לאימהות עובדות בתפקידי מטה, הנחות מועדון "חבר", קיבוע תוספת שכר לקרביים גם אם אחרי ארבע שנים ימשיכו לתפקידי מטה עד הפנסיה - אלה רק חלק מההטבות שאתם זוכים להן כגמול הולם על עבודתכם.

צה"ל עבר לפנסיה צוברת עבור כל מי שהתגייס לקבע החל מ-2004. אך קרן פנסיה וקוץ ענקי בה: לצערנו, כל אלפי אנשי הקבע שכרגע בשירות תלויים עדיין בפנסיה תקציבית לגישור מיום פרישתם בפועל ועד הגיעם לגיל 67. וזה מיליארדים על גבי מיליארדים. התחייבות המדינה כלפיכם חוזית, ומתנפחת גם היום עם כל חתימה של ראש אכ"א על כל אישור להעביר קצין מקבע ראשוני לקבע מובהק.

למעשה, המדינה משכפלת את כל הצבירה שנשמרת בקופת הפנסיה לגיל הזקנה, ומעניקה את אותו הסכום מתוך תקציבה בעבור התקופה שעד הזקנה. המדינה תתחיל לחסוך לאט ובהדרגה רק כשראשוני אנשי הפנסיה הצוברת יגיעו לגיל 42 - תהליך שיתחיל בעוד 15 שנים. התחייבות זאת של המדינה לפנסיית גישור תקציבית יש לנסות ולבטל - לא רטרואקטיבית אלא מהיום והלאה, בהסתייגות של תפקידים:

- הקרביים שבכם צריכים לקבל יותר תוך כדי השירות כמו גם אחריו, זה ברור לגמרי. האזרחים מעריצים את הסיכון שאתם לוקחים, מפרגנים לכם על ההתמודדות עם המצב, ומכבדים את המצב הקיים, שבו אתם משתחררים כ'שועלי קרבות ותיקים' בגיל 42, עם פנסיית גישור על חשבון תקציב המדינה עד גיל 67, שבו תתחילו לקבל את מלוא הסכום שהפקדתם בצעירותכם. אלה, כידוע, מיעוט בקרב אנשי הקבע.

- לתומכי הלחימה לסוגיהם, האקדמאים, העובדים במקצועות הפארא-צבאיים, המהווים את מרבית אנשי הקבע, הכירו-נא תודה למדינה על שאפשרה לכם עבודה יציבה במקצועות מעניינים כבר בגיל 21, וחסכה מכם את אי-הוודאות הגדולה של המגזר הפרטי בימים של משבר כלכלי.

בתום שבע שנות 'הקבע הראשוני', בגיל 27, תצטרכו להתאמץ כדי לעלות דרגה/מדרגה ולהתקרב אל חלום הפנסיה, בדיוק כפי שחבריכם האזרחים מתאמצים למצוא עבודה (למעשה, צה"ל באמצעות 'צומתי מיון' שואף לתהליך מיצוי המצוינים כבר היום).

כשתגיעו לגיל 36, מובטח לכם אחד מהשניים:

- כניסה למסלול הפנסיה, שעבור 'הכלכלן בקריה' יסתיים בגיל 50-55. זכרו שהצבא מפקיד עבורכם, מאז הייתם בני 21, סכומים הגבוהים מהפרשות המעסיקים המקבילים בשוק הפרטי, כדי להזניק את הצבירה בקרן הפנסיה שלכם. זכרו שדמי הניהול בקרן הפנסיה שלכם שואפים לאפס - חלום! - ומזניקים באחוזים רבים את התשואה והצבירה. אין היגיון בפנסיית-גישור תקציבית מהמדינה. די בהנאה בפרישה כבר בגיל 53, שכלכלנים אחרים באזרחות מקנאים בה.

- פיצויי פיטורים ומענקי הסתגלות נאים, פדיון ימי מחלה וכו', שאין להם אח ורע במגזר הפרטי ושיקלו עליכם את ההשתלבות בשוק העבודה האזרחי. אל תיקחו כמובן מאליהם פיצויים מוגדלים - חבריכם באזרחות יכולים רק לחלום עליהם. קורסים, השתלמויות, וההנחות הגלומות במבצעי 'חבר' היו חלק מהתנאים שאפשרו לכם להגיע עד הלום כשהפרוטה בכיסכם.

כלכלנים יקרים באכ"א, הפסיקו-נא לנופף בתלושי המשכורת של רס"רים בחיל התחזוקה. אם המשכורת של הרס"ר המוערך או שלכם עצמכם נמוכה מדי (לטעמכם), חפשו אלטרנטיבה משתלמת יותר בחוץ. אם אתם מעדיפים להישאר במסגרת המאתגרת של הצבא, סימן שהדבר משתלם עבורכם. אנשים במסגרות יציבות (כמו שירות המדינה) אינם יודעים להעריך את עצמם לרוב, ונוטים לחשוב שהם עובדים קשה יותר מאחרים. הביטו במראה ושננו לעצמכם: אם אני בינוני, הצבא ישחרר אותי בגיל 27 או 36. עם פיצויים כמקובל וללא פנסיה. אין סיבה שאהיה עול על אוצר המדינה.

יש מקומות שבהם צה"ל ראוי לשבח: קיצוץ של 4000 תקנים במסגרת התכנית הרב-שנתית אינו משהו לזלזל בו (בהנחה כמובן שלא מאיישים במקביל 5,000 תקנים חדשים בדלת האחורית). וגם, יש עיוותי שכר: אין היגיון או הוגנות במצב שבו חלק מהקצינים הצעירים מקבלים השלמת-הכנסה,  כששכר היסוד שלהם נמוך משכר המינימום. והרי, תגמול הולם לצעירים האלה יעלה פרומיל בהשוואה לעלויות הפנסיה. למה המצב ככה? לא הצלחתי להבין.

"שר את פסקול חיינו". השר יעלון (צילום: חדשות 2)
לקצץ היכן שניתן. שר הביטחון יעלון | צילום: חדשות 2

נשוב עתה אל מבט עילי על המערכת כולה.
מסגרות גדולות זקוקות לאילוץ חיצוני כדי להצטמצם. בהיעדר אילוץ, לנצח יסתובבו אנשי התכנון סביב הזנב של עצמם. ראו דוגמה: צה"ל הודיע כי עלה בידו לחסוך מיליון שקלים בשנה על ידי הסרת אבנית מהצנרת בבסיסים. התחשיב, יש לשער, מצרף חיסכון במים עם הפחתת בעיות בריאות של חיילים, ושיפור מוטיבציה של חיילים שהמים ערבים יותר לחיכם. אני מבטיח לכם, שכרו של הכלכלן שעמל במשך שנה על קובצי האקסל פלוס עלות גיוס מודדי אבנית ובדיקות המעבדה... לא נכנסה לתוך החישוב. זה טיבה של מערכת גדולה: היא טובה בלשווק מהלכי חיסכון שעולים בפועל יותר ממה שחסכו.

בימי המחאה החברתית הנחו הרמטכ"ל ושר הביטחון לסרוק 'במסרקות ברזל' את התקציב כדי למצוא מקומות לחסוך בהם. אנא, פרסמו את תוצאות הסריקה הזאת לציבור - אני מעוניין לנבור בטבלאות ולגלות בכמה נפגעה ההתעצמות, לעומת היקף הפגיעה בתקציבי כוח אדם ובמצבת. ברור לנו איזה תקציב נפגע יותר. המסקנה - שוב - כבכל מערכת גדולה: חוסכים בפעילות ומשמרים את כוח האדם.

ראייה מרחבית ומערכתית, מהסוג שהמפקדים שלכם מטיפים לה, מחייבת הטמעה עמוקה של המחוייבות לאזרח והעדפה מוחלטת שלו על פניכם. נכון, אתם מסיידים בתים של קשישים ומבקרים ביום השואה ניצולים, אך אין זאת ליבת עיסוקכם. כשתהיו מילואימניקים, בט"ש או אימון, דעו: אתם עצמכם תתלוננו על חוסר היעילות והיעדר הארגון ובזבוז הזמן וזריקת האוכל (או היעדר האוכל). כזוהי מערכת גדולה: מטפחת דימוי של עזרה לזולת ביד אחת, ומזלזלת בחלק ה"זול" של עובדיה ביד האחרת.

בזבוז המשאבים בצבא מוכר לכולנו. אמחיש אותו בעזרת דוגמה נוספת: לפני כמה חודשים, בהולכי ברחוב לא רחוק מהקריה, פגעה מונית בשוגג בשליח פיצה על קטנוע. רצנו לעזרה, הבחור היה מטושטש, עם הקסדה, וחששנו לזעזוע מוח. נהג המונית התנדב להסיעו לבית חולים והשליח המבוהל הגיב בהיסטריה: "לא, לא, לא, אני אסתדר". חייל שהיה ברחוב שאל אותו בלחש: חייל? והשליח אישר במנוד ראש. יותר מלבריאותו, חשש החייל מהרגע שבו הצבא יגלה בבית החולים כי עבד בלא אישור בשליחויות.

בושה. חיילים אינם אמורים לעבוד אלא במקרים חריגים ביותר. אם יש לך זמן לעבוד כל יום בפיצה, כנראה שאין המערכת מנצלת את כישוריך הצבאיים כראוי. אם אתה במקרה נדיר המפרנס במשפחה, צריך לשחרר אותך בראש גלוי, ולא 'לבזבז' עליך שעות טירונות. וזו הייתה דוגמה קטנה לאבטלה הסמויה בצבא, המוכרת לכולנו בגרסאות שונות.

הטענה כאילו 'לצה"ל אין ועד עובדים' היא אחת הקלישאות הגדולות. המדינה, אני ואתם, כולנו ועד העובדים של הצבא. אנחנו רוצים צבא שינצח במלחמה, ומשלמים בהרבה מאד ויתורים על שירותים שהיינו מקבלים מהמדינה, לו שיעור ההוצאה שלנו על הביטחון הייתה דומה למדינות שבהן אין עימותים ומלחמות. חובתכם להוכיח לי כי עשיתם הכל כדי להגדיל את הסיכוי לנצח, אחרת הקיצוץ בקצבאות הילדים או העלייה במס הכנסה לא היו שווים פרוטה.

רב אלוף גנץ יכול, וזה עניין של החלטה אישית, להיות הרמטכ"ל החברתי הראשון. במקום להיענות להוראות הדרג האזרחי ולהשית קיצוץ על פקודיו, הוא יכול ליזום, להסתער, ולומר בקול רם לפורום מטכ"ל: מי שרוצה להמשיך ולהיות צבא-העם חייב לתת כתף ולהכניס את ידו אל הכיס למען המערכת האזרחית, ועל כן נתגייס נא לסתום את החור בקופת המדינה שאנו אחראים רק לחלק קטן ממנו.

גנץ יהיה רמטכ"ל חברתי? אסף יחזקאלי (צילום: חדשות 2)
גנץ יהיה רמטכ"ל חברתי? אסף יחזקאלי | צילום: חדשות 2

נודה לאל על כך שנחסך מאיתנו, מאז 2006, עימות מלחמתי, נודה לוועדת ברודט על כך שמילאה את מחסנינו בציוד אותו דרשנו אחרי המלחמה האחרונה, וננצל את שעת הרצון הזאת כדי להקטין את המצבת.

כאן יסתיים החלק לציטוט של הרמטכ"ל, ואחריו, אוף דה רקורד, יאמר הרמטכ"ל לאלופיו: אנחנו ננצח או נפסיד במלחמה הבאה בלי קשר לתקציב הביטחון. אם ננצח, תהיה זאת הלכידות ורוח הקרב והגיבוי שייתן לנו העורף. אם נפסיד, יהיו אלה היעדרם של אותם ערכים בעוכרינו - ולא הקיצוץ שעליו עמלנו בימי שלום למען החברה כולה.

ייצאו האלופים אל לשכותיהם ויודו בינם לבין עצמם: לא תמיד אנחנו בטוחים מה תהיה התוצאה של העימות הבא. כולנו, חברי המטה הכללי, על לשכותינו, ענפי תכנונינו ומינהלי סגלינו, מעדיפים לתכנן ולבנות את הכוח, להיכנס לתפקיד ולעשות רה-ארגון, להעניק דרגות, צל"שים, מגיני הוקרה, תעודות כבוד, לחבק משפחות, לנסוע לאושוויץ ביום השואה, לנזוף בכפופים לנו על מצגות הפאואר-פוינט המייגעות שלהם, ללהטט בקובצי האקסל ולהוכיח כיצד מכרז רכבי הליסינג הצבאי דווקא מיטיב עם הצבא (תקציבית-אך-גם-ערכית), את כל אלה מעדיפים אנו על פני מיצוי הכוח ביום פקודה.

הכרה במציאות הזאת, העולה מכל אשר כתבתי כאן, היא שלב ראשון בדרך לקפיצת מדרגה מחשבתית הנדרשת כאן. Leap of Faith קוראים לזה באנגלית. קראו לי נאיבי, אבל אני מאמין שיש בכוחו של גנץ לבצע את הקפיצה הזאת. בהצלחה, בני, בדיון בממשלה ביום ראשון. זכור שהעם כולו רוצה להצדיע לך - ולא רק האנשים בתוך המערכת שעליה אתה מנצח.