ארגוני הפשיעה
מבצע ההתנקשות ביעקב אלפרון העלה שוב לכותרות את המושג 'פיגוע פלילי'. המונח הועתק מעולם המושגים הכל-כך מוכר לצערנו לכל ישראלי מעולם הפח"ע, ולראשונה נעשה בו שימוש בעקבות נסיון ההתנקשות ברוזנשטיין בשנת 2003, ממנו יצא בשריטות קלות. אולם לגודל הטרגדיה קיפחו את חייהם שלושה עוברי אורח תמימים. עד היום לא הובאו המבצעים לדין ותיק זה נמצא בעדיפות גבוה על שולחנם של חוקרי מפלג התשאול בימ"ר ת"א.
השימוש בטרמינולוגיה הזאת לא היה מקרי ולא נבע רק מהדמיון במאפייני האירוע, אלא נועד בעיקר להביא את הממשלה לשנות את יחסה לנושא הלחימה בפשיעה המאורגנת ולהקצות משאבים בהתאמה לגופי המודיעין והביצוע הנלחמים בטרור. לצערנו טקטיקה זו לא רק שלא צלחה, אלא זכתה לתגובה בוטה של ראש הממשלה דאז, אריק שרון, באמירתו המפורסמת שהופנתה למפכ"ל המשטרה ההמום,שלמה אהרונישקי: "בלי בכי ובלי נהי". האמירה נתנה למעשה את הגושפנקא לקבור את תכנית הלחימה בפשיעה המאורגנת שהוצגה לממשלה.
ההתנקשות באלפרון לא הפתיעה אף אחד בעולם התחתון ולבטח לא במשטרה. למשפחת אלפרון אויבים רבים בעולם הפשע וסוד גלוי הוא כי זה הוזהר פעמים רבות ע"י אנשי המודיעין המשטרתי ואף סוכלו מספר ניסיונות בעבר לחסלו. באחרונה אף נשפטו שכירי החרב שיובאו מבלארוס בגין נסיון ההתנקשות בו ובגבריאלי. לכן, במקרה זה ההפתעה היא דווקא שהוא שרד את כל הנסיונות לחסלו הודות לזהירות הרבה בה נקט והמידור הקפדני עליו שקד. אולם לצערו, לא לעולם חוסן - ואויביו השיגוהו.
ברור שאירוע מכונן מעין זה בעולם הפשע לא יעבור ללא תגובה הולמת, לאחר שהמודיעין של העולם התחתון יגיע למבצעים. בקודים של העולם הזה לא נדרש כמובן לעבור את מסננת הראיות, ובתי המשפט שלו הוא גם התליין.
עבודה רבה מצפה למשטרה, שידיה עמוסות דרך קבע בחקירת פרשה זו ועוד רבות אחרות. מהיכרותי את אנשי המודיעין, התמונה תתבהר אצלם יחסית במהרה. אולם עדיין אין זה אומר שיהיו בידה את הראיות הנדרשות להבאתם לדין.
שמעתי רבות במהלך שנות שרותי מהציבור וגם כיום, אמירות כמו "תנו להם להרוג האחד את השני". אמירות אלה משקפות הלך רוח של ייאוש ותסכול נוכח הפגיעה בחפים מפשע מחד, ואזלת היד של רשויות אכיפת החוק מאידך בריסוק ארגונים אלה.
חברה החפצה חיים אינה יכולה להישאר שלוות נפש נוכח פגיעה בחפים מפשע ברחובות. אסור שמשפחה, היוצאת לבלות בחוף הים, תשוב לביתה עם ארון קבורה, או שיושבי בית קפה בנתניה ימצאו עצמם בנס בבית החולים ולא בבית הקברות כי כל חטאם היה שנכחו סמוך לעבריין מטרה. תלמיד בן 13 היושב בתחנת אוטובוס לא צריך לסיים את יום לימודיו בבית החולים.
אחריותה הבלעדית של המשטרה היא סיכול, בטרם ביצועם של התנקשויות מסוג שכזו. על המשטרה לשים בראש סדר העדיפות את נושא הלחימה בארגוני הפשיעה, דבר אותו עושה, אולם תישפט במבחן התוצאה בלבד, ולא במבחן המאמץ. מבחן התוצאה בלחימה בפשיעה הוא מבחן הראיות, ההצלחה בהבאתם לדין ומיטוט ארגוני הפשיעה בהרשעתם והרחקתם מהרחוב. אין הדבר דומה ללחימה בטרור, שם הלחימה היא בזוית הסיכולית והמבחן הוא לא בראיות אלא בידיעה בלבד על הנזק הצפוי כדי להפעיל מערכת מבצעית משומנת לסיכול. לכן כל נסיון להשוות בין עבודת המשטרה לזו של השב"כ או צה"ל מחטיא את המטרה ואינו קביל, בוודאי שלא במדינה דמוקרטית, וטוב שכך.
שינויים במשטרה
בשנים האחרונות בוצעו מספר שינויים ארגוניים במשטרה וברשויות התומכות, שתכליתן לשפר את המאמץ בלחימה בפשיעה המאורגנת. הנה כמה מהם:
איחוד אגף המודיעין והחקירות
שינוי זה בא בין היתר להבטיח תאום טוב יותר בין היחידות האמונות על איסוף המודיעין ועיבודו לכלל מבצע שיסונכרן עם מלאכת איסוף הראיות בדרך להבאת העבריינים לדין.
תגבור מערך הסיגינט
צעד זה מובל אישית ע"י המפכ"ל והשר לביטחון פנים, המכיר את ערכו של המערך הזה מתפקידיו בשב"כ. המהלך יכול לשנות את פני הלחימה בפשיעה המאורגנת מהקצה אל הקצה.
הקמת יחידה להב 433
יחידה זו מאגדת את כלל יחידות החקירות הארציות והמודיעין תחת קורת גג אחת. תכליתה לרכז את הלחימה בארגוני הפשיעה ולייצר תמונה אינטגרטיבית שלמה של כלל הארגונים.
רשות להגנת עדים
דובר רבות על חשיבותה של הרשות הזאת, אך לצערי במהלך כל השנים נעשה מעט מאוד. פרשיות ההסגרה של רוזנשטיין ואברג'ל לרשויות החוק האמריקאיות הסתייעו,לפחות אצל הראשון, תודות לקיומה של התכנית להגנת עדים שאפשרה את שיתוף הפעולה של האחים דדוש,ולהעיד כנגד העבריין הראשי. בהיעדר תכנית מעין זו לא נצליח לגייס עדים רבים שיסכימו לסכן את חייהם, וכך נופלים תיקים רבים שהעבריינים בהם ידועים.
הבשלתם של תהליכים אלה ואחרים תשפר ללא ספק את המאבק בפשיעה המאורגנת. אולם כפי שכבר ציינתי, הציבור זקוק להגנת הרשויות כאן ועכשיו. לכן, בצד פעולות אלה, נדרש פיקוח צמוד ונוכחות מוגברת של יחידות השטח, שיעילותן בהשגת ראיות נמוך יותר באופן מובן, אולם ביכולתם להשיב במה את תחושת הביטחון של הציבור.
בתי המשפט הם אולי החוליה הבעייתית ביותר ב"צנרת" של התהליך. כיום אין ביכולתם של בתי המשפט המחוזיים להעמיד מספיק הרכבים לשיפוט של ארגוני פשע. כך אנו עדים למצבים אבסורדיים של משפטים המתארכים שנים וכתוצאה מכך העבריינים משוחררים לחלופות מעצר בית וכד'.
במצב זה, בו בתי המשפט נתונים בעומסים בלתי סבירים, הנטייה לסגור עסקאות מותירה את הקורבנות בתסכול מובן ועצום, כמו גם את המשטרה המשקיעה רבות במאבק בהם בפשיעה.
לבסוף, אך לא כסיכום, דווחנו במהלך משפט ההסגרה כי מאיר אברג'יל פרץ בבכי בביהמ"ש, בהבנתו את המחכה לו אם יוסגר לארה"ב. אין לנו אלא להלין שרשויות אכיפת החוק שלנו איבדו מזמן את כושר ההרתעה. כולנו תקווה שבעבודה נכונה וענישה מרתיעה יהיה ניתן להשיבה ולחיות בחברה שבה "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו".
הכותב הינו ניצב (בדימוס) דוד צור, לשעבר מפקד מחוז תל אביב במשטרת ישראל.