יש משהו מאוד מרגש בלקרוא ספר ביכורים של סופר - הידיעה שהספר הזה הוא תמצית חייו עד כה. אולי אחר כך הוא יהפוך לסופר טוב יותר, אולי לא. אבל הראשוניות מבטיחה התפרצות והתרגשות וצניעות וגאווה והתפעלות.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
התלבטתי אם בכלל להתחיל את "סיפור אהבות" של כנרת רוזנבלום (בהוצאת "כתר") כי מה לי ולמערכות יחסים? ומה לי כשהן מסתבכות ומתפתלות ומאיימות להסתיים? ומה לי ולאיטליה? כבר מזמן התאהבתי בהולנד וסירבתי לבגוד בה עם ארצות אחרות. ומה לי עם סופרת שהצליחה לעשות את מה שתמיד חלמתי וכבר לא אגשים לעולם ופרסמה ספר ראשון לפני שמלאו לה ארבעים?
אבל לפני שבוע ראיתי אישה כבת חמישים יושבת בבית קפה עמוס אנשים, כל גופה רכון קדימה, מגונן על ספר ומתגונן מהרעשים ומהדיבורים שמסביב. התכופפתי להציץ לה וגיליתי שהיא קוראת את "סיפור אהבות". ומייד רציתי גם.
בני הזוג חוזרים כדי להתגרש
גליה וכרמי חוזרים לעיירה האיטלקית אורבייטו כדי להתגרש. לפני יותר מעשר שנים הם הגיעו לשם כדי להתחתן. אנחנו פוגשים אותם בשדה התעופה. בתחילתו של השבוע בו הם אמורים לשים חותמת רשמית על סיום אהבתם. לא על סיום חייהם המשותפים, כי שלושת ילדיהם שמחכים בבית יחברו ביניהם לעד.
סיפור שנגמר. זה קורה. המון. הוא בגד, היא בגדה, השעמום, השגרה, המצב הכלכלי. מה זה משנה למה. זה תמיד עצוב. וגם קצת מפחיד. שבוע ימים הם יהיו באיטליה. ינחתו ביום ראשון ויחזרו בשבת. טיול טכני שכזה. אישור המסמכים בשגרירות ישראל ברומא, נסיעה לאורבייטו לקבל אישור גירושין מהשופטת וחזרה הביתה, לשני בתים.
לאט לאט אנחנו לומדים להכיר אותם. כל יום נושרת עוד שכבת הגנה. כמו חברים גם אנחנו תופסים צדדים - מי צודק, מי מסכן, את מי שונאים. כמו חברים אנחנו מגלים שזה לא כל כך פשוט. בעצם, זה אף פעם לא פשוט. את הנאמנות החברתית של החיים האמיתיים מחליפה הזדהות וירטואלית עם הדמויות. כולנו היינו שם - באיזשהו תפקיד. של הבוגד או הנבגד, של המאהב, של החברה שמנסה לתקן, של החבר שמסרב להשלים.
תקראו את הספר, הוא מצוין. לי הוא גרם לרצות שלושה דברים: לנסוע לאיטליה, להתחיל כבר לכתוב ספר ולהתאהב.