אחרי שצעדת העגלות הגיעה גם לירושלים ולמרות שאבות רבים הפגינו נוכחות בה ובמיזמים הדומים שנערכו רק לפני כמה ימים ברחבי הארץ, קשה להתעלם מהתדמית שדבקה בה כ"מחאת האמהות" ואף כונתה כך לא אחת בכלי התקשורת.
בשיחה עם חדשות 2 באינטרנט הסבירה פרופ' דפנה ברק-ארז, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, כי במישור העקרוני, מאבקן של האמהות הוא מאבקם של ההורים בני שני המגדרים - ובמיוחד של הזוגות הצעירים מביניהם. הם אלו שנאלצים להתמודד עם האתגרים שמציב שוק העבודה - בעת ובעונה אחת עם הקמת התא המשפחתי שלהם והשלכותיו.
מאבק זה חייב להתפרש כמאבק ההורים ולא כמלחמה שהיא נחלת האמהות בלבד, אך מאידך לא ניתן להתעלם מהנורמות החברתיות שהתבססו בחברה הישראלית - שלפיהן, לפחות לעת עתה, נושאות בעיקר הנשים בעול גידול הילדים, הרבה יותר מאשר הגברים.
עובדה זו היא שהעניקה ל"מחאת העגלות" קול נשי דומיננטי. אין כל מקום לבקר את הנשים ששותפות למאבק ובחרו להשמיע את קול הזעקה שלהן, במציאות שבה הן אכן עיקר אלו שנושאות בעול. לצד זאת, חשוב שקולן יישמע לא רק בקרב האבות, אלא באוזני כלל ההורים והחברה הישראלית כולה - שחייבת לראות את אותה הקריאה כרלוונטית לכל איש ואיש.
רע לכלכלה, לא טוב לחברה הישראלית
את קול הזעקה הרימו ראשונות האמהות, אך אסור שהמחאה בנושא תישאר כעניין השייך להן בלבד. במבט רחב יותר, מהוות סוגיות כמו הבטחת החינוך והטיפול בילדים של הורים עובדים ענייני הרי גורל לחברה הישראלית ולעתידה - ובוודאי תנאי חיוני בדרך להשתלבות שוויונית של הנשים בשוק העבודה.
במציאות שבה אין בנמצא פתרונות מסובסדים או ניסויים הנוגעים להוצאות הטיפול בילדים, לא מן הנמנע כי התוצאה תהיה שבן הזוג שמרוויח פחות, שהוא לרוב האישה, לא יהיה "שווה" לצאת לעבודה. המצב הזה אינו צודק, ובראייה לטווח הרחוק יותר גם לא טוב לעתיד הכלכלה שלנו ולצמיחה בישראל.