לכל קבוצות המחאה כיום - מחאת הדיור, מחאת הרופאים ומחאת משפחת שליט, מכנה משותף אחד: הטענה שהממשלה לא מתפקדת.
מחאת האוהלים סחפה את המדינה כבר בראשיתה. מחאת הרופאים, שהחלה במסרים לא ממוקדים ודרישות לא קוהרנטיות, צברה תאוצה עם הצטרפות המתמחים לשורות המאבק. ניהול הקמפיין של משפחת שליט היה יוצא מן הכלל מבחינת ההזדהות הציבורית שנוצרה עם המשפחה. יחד עם זאת, אנחנו רואים שכשממשלה לא מתפקדת אז זה לא עוזר. זה לא עוזר בקוטג', זה לא עוזר לרפואה הציבורית ולדיור וזה לא עוזר לנועם שליט.
לא חדש לנו שבמדינת ישראל, רק כאשר מגיעים לשלב המחאה ברחובות, ההנהגה משנסת מותניים ומנסה לפתור את הבעיה. רק כשהאנשים ברחובות אז נזכרים לחפש את הפתרונות.
אנשים החלו לדאוג לגורלם, אנשים רואים שהם לא יכולים לחיות, מתקשים לגמור את החודש ובקושי לגמור את השבוע הראשון של החודש. לא נותרה להם ברירה.
ההנהגה בישראל צריכה להתחיל לדאוג, משום שכפי שראינו במצרים ובסוריה, משלב מסוים ההמונים ברחובות לא מוכנים לשמוע אף פתרון, ורוצים רק בלכתה של הממשלה. מרגע שנשבר אמון הציבור במנהיגיו הוא לא יאמין לאף הצהרה שתגיע מהם.
נתניהו מאבד זמן יקר
ראש הממשלה כרגע קפוא על מקומו. כנראה שהוא מנסה להבין מה משמעות העניין ובינתיים מאבד זמן יקר. נתניהו נדרש לעשות צעדים דרמטיים, הוא לא זיהה בזמן את המשבר הספציפי הזה, של מחאת הדיור והתפרצות האוהלים. בדיעבד, הוא היה צריך לחנוק את המחאה טרם הפכה לתנועת המונים.
עד עכשיו לא נראה כי הממשלה מתמודדת עם המחאות הציבוריות. אין קבינט חירום חברתי שמחליט החלטות דרמטיות ואין ישיבת ממשלה מיוחדת - הסמלים האלה חשובים כדי להעניק תחושה שלא מזלזלים במחאה. ואם עולם כמנהגו נוהג וכל העניין בסוף ייפתר מבחינת ראש הממשלה במסיבת עיתונאים מחר, זה לא יעזור. הציבור לא יסתפק בכך, הוא דורש פתרונות מרחיקי לכת.
לנתניהו יש הזדמנות אחת שהוא עדיין לא מנצל. קיימים שני קהלים שטרם נכנסו למחאה: הראשון - ציבור מעצבי דעת קהל מהמעמד הבינוני; אמנים, שחקנים, אנשי אקדמיה וצבא שעדיין לא השמיעו את קולם. הגורם השני הוא המעמד הבינוני המאורגן: ההסתדרות, ארגוני עובדים למיניהם שעדיין לא תקעו יתד במחאה. ברגע ששני המגזרים האלה ייכנסו למחאה - נתניהו לא יוכל לעצור את זה.
רונן צור משמש כיועץ אסטרטגי