בדיון הסוער שהתרחש במליאת הכנסת בנושא פטור מארנונה לבתי כנסת קיבלנו מראה מאוד לא מחמיאה לגבי ההתנהלות הפנימית של נבחרנו.
בכל פעם שעולה עניין יהודי שנמצא במחלוקת, הח"כים הדתיים לוקחים את זה היישר למחוזות האנטישמיים של אירופה, גם אם הם יוצאי צפון אפריקה. הח"כים החילוניים, לעומת זאת, נעמדים על הרגליים האחוריות ברגע שמאשימים אותם באנטישמיות. בכל זאת, זה הרי ממש כמו להאשים אותם בשנאה עצמית.
מה שהצית את הויכוח הוא משפט הפתיחה של סגן שר האוצר, ח"כ יצחק כהן. מיד בתחילת דבריו במליאת הכנסת הוא החל לדבר על מספר חברי קדימה שלדעתו נראים "דיי מחוברים" למורשתם וליהדותם. המילה "דיי" היא מילה מקטינה שמיד מעוררת תחושת פטרוניות שמביעה: "אתם לא מחוברים ליהדות כמוני".
המשפט הזה הצית את ח"כ יואל חסון (קדימה) שהתנגד לחוק, ובתגובה בחר כהן להקטין אותו עוד יותר ואמר לו: "אתה תלמד להקשיב, ילד". כהן כיוון אליו את האצבע המורה ואף נענע בה מעלה מטה בתנועה שמשמשת כפקודה מעליבה שמשמעותה: "תשב בלול, ותשתוק".
רובי ריבלין - הגנן האומלל של הח"כים
הגבות של חסון התכווצו בכעס ולעזרתו בא האיש שריחמתי עליו יותר מכל באירוע הזה - יו"ר הכנסת רובי ריבלין - הגנן האומלל של גן חברי הכנסת, שלאורך השעה כולה נדרש לצעוק, לגשר ולהטיף מוסר ואיכשהו הצליח לשמור על חוש ההומור המפורסם שלו. רובי ריבלין, גיבור הסיפור מבחינתי, נעזר בקולו הרועם, במכות פטיש ומדי פעם גם בתנועות כף יד מושטות לפנים כמו מתחנן מהח"כים לשיתוף פעולה.
בגלל שהגבולות לא ברורים והחוקים מטושטשים יצאו היצרים בכנסת משליטה והח"כים נראו כמו כיתה של ילדים לא ממושמעים. ריבלין חווה כאן את מה שעובר פעמים רבות על מורים במערכת החינוך.
שפת הגוף של כל הדמויות - בין אם מהקואליציה או מהאופוזיציה - היתה מאוד דומה.
כולם צעקו בקולי קולות, הטיחו עלבונות בטונים מזלזלים והניפו אצבעות לשמיים - מוכנים לחבוט או להרביץ. יש שתי גרסאות פופולאריות לתנועת השרביט הכעסנית של האצבע המורה: זו המורמת למעלה כמו מחבט וזו המצביעה קדימה.
כשהאצבע נשלחת לפנים ודוקרת בקצב קבוע את המאזין, כמו שהתרחש בין ח"כ ניצן הורוביץ לבין סגן השר יצחק כהן, זוהי דרך להפגין מי כאן בשליטה והם הביעו עוינות גלויה זה לזה. האצבע אולי נוגעת רק באוויר אך הם כמעט יכולים לחוש בדקירתה בין הצלעות.
לא תורם לתדמית היהודי הישראלי
את ניצן הורוביץ (מרצ) ראינו פעמים רבות בתפקידו הקודם מדבר בפאתוס אך מעולם לא שמענו אותו צועק כך. את כל המילים שאמר אפשר לומר גם בלי לצעוק ועדיין להיות צודק.
את ש"ס מה שהעסיק יותר מהסברת החוק היה בדיקת הציציות של הח"כים החילונים. ח"כ מאיר פורוש (יהדות התורה) אמר שקדימה הם סיעה של לא מאמינים, וח"כ ניסים זאב (ש"ס) דיבר על "דיבוק" שנכנס בכנסת והגדיר את המתנגדים לחוק כ"בעלי שנאה עיוורת" - מונח שמזכיר את האנטישמיות הקלאסית.
לכן, לפני שאנחנו מביטים החוצה ומבקרים את האנטישמים בעולם, ראוי שנביט קודם כל פנימה. כולנו יוצאים מופסדים מההתנהלות הלא מכובדת הזו של חברי הכנסת שאמורים לייצג את כולנו ולהוות דוגמה. אני מקווה שאין לערוץ הכנסת יותר מדי צופים בחו"ל כי זה בודאי לא תורם לתדמית של היהודי הישראלי.
מישל שטיין טיר היא מומחית למיומנויות תקשורת מול קהל ומצלמה