לכל מי שנכנס לשערי הכלא המשוואה הזאת צריכה להיות ברורה - לא ניתן להכניס אקדח או כלי נשק למקום, אלא בשיתוף פעולה משמעותי של סוהר או עובד של הכלא, אך גם כך המשימה אינה פשוטה. ביקרתי בכלא עשרות רבות של פעמים, גם כדי להכניס טלפון סלולרי צריך אישור מיוחד מלשכת נציב שרות בתי הסוהר, גם אז לא קל לקבל את האישור המיוחל.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
אתמול, זמן קצר אחרי האירוע הקשה בכלא רימונים, אירוע שגרם לפציעתם של שישה סוהרים ולמותו של האסיר הסורר, קיבלתי מסרון מבכיר במשטרה. "אולי עכשיו תרדו קצת מאיתנו", התבדח אותו בכיר. אז זהו - שלא. המשטרה היא בראש ובראשונה אחראית למחדל החמור הזה.
סמואל שיינביין הוא רוצח, אסיר עולם, שהיה אמור להשתחרר ממאסר בעוד שנים בודדות - פחות משלוש שנים. לפני חודש וחצי הוא נעצר לאחר שניסה לחטוף אקדח מאדם שביקש למכור אותו, ושאיתו יצר קשר באמצעות אתר אינטרנט. לצורך "רכישת" האקדח, זייף שיינביין מסמכים, אבל כל הפעולות הללו לא הדליקו את נורות האזהרה אצל איש.
אחרי שנעצר, הסתפקה משטרת מחוז מרכז בחקירה שטחית, שהובילה לכתב אישום דל שהוגש לבית משפט השלום נגד שיינביין, שייחס לו עבירות של גניבה וזיוף. אף אחד במשטרה לא חשב לחקור מדוע רוצח מחפש אקדח, מדוע הוא מסתכן כך ופוגע בשחרורו הצפוי, איזה תכנית רצחנית מסתתרת מאחורי הפעולות שלו.
גם בשירות בתי הסוהר, איש לא חשב בעקבות כתב האישום, שלפחות היה צריך להעלות חשד לתוכנית מסוכנת שרוקם הרוצח. הוא לא הועבר לבידוד, ולא הופעלו האמצעים המודיעיניים המוקבלים כדי לחשוף את תוכניתו הרצחנית.
ואני תמיד זוכר שיש לא מעט חקירות שעל מנת לקדם אותן שולחת המשטרה חוקרים לכל קצוות הגלובוס, ושיש לא מעט אסירים שעומדים לדין, ונמצאים בבידוד גם בימים אלה - רק משום שהעזו לדבר בטלפון עם עיתונאי.