לקראת יום האישה הבינלאומי שיצויין בסוף השבוע, שמעתי אתמול דיון על נשים באקדמיה. יש פחות מדי נשים במקצועות המתמטיקה הפיזיקה וההנדסה וזה מדאיג. כבר בתיכון, אין הרבה בנות שבוחרות להרחיב את לימודי הפיזיקה. זה מטריד הרבה אנשים. לא אותי, אני חייב לציין. אם היה לי איזשהו יסוד להניח שמישהו מפלה לרעה נשים בקבלה לחוג בפיזיקה והנדסת מכונות - זה היה חמור, אבל זה לא קורה.
מה שמטריד אותי הרבה יותר הוא הצד השני של אותו מטבע, כלומר לדוגמא: מיעוט הגברים בלימודי חינוך. יש היום פי שלושה יותר נשים מגברים בין בוגרי החוגים לחינוך באוניברסיטאות. למה גברים הולכים יותר להנדסה ופחות לחינוך, לספרות ולהיסטוריה? אני מניח שזה לא רק עניין של משיכה למקצועות ריאלים, שנחשבים משום מה למתאימים לחשיבה גברית, לא שאי פעם הבנתי למה. יש כאן גורם של פרנסה עתידית. במקצועות הנדסיים יש עתיד. אפשר לעבוד בהם ולפרנס משפחה. אפשר גם לקחת את הדרכון הפולני או את הדרכון הספרדי החדש וללכת לעבוד בברלין, כי הנדסה היא שפה בינלאומית וספרות עברית - לא. ומחינוך אי אפשר להתפרנס ואי אפשר לפרנס בינתיים כלום.
אלא שהתלמידים, מחציתם בנים ומחציתם בנות. זה לא משתנה. ואין סיבה שמי שמחנכים אותם יהיו כמעט אך ורק מורות. לשני המינים מגיעה גם דמות חינוכית גברית חוץ מהמורה להתעמלות. אני למשל עוד זוכר מהתיכון את המורה ללשון, שהיה דוקטור, ואת המורה לספרות שהיה מעשן בכיתה תוך כדי שיעור. אני זוכר את המורה לפיזיקה ואת המורה הקשיש למתמטיקה. את המורה לגיאוגרפיה, שהייתי מעדיף לשכוח, ואת המורה לאנגלית שהילך עלינו אימים אבל אנגלית למדנו אצלו.
לילדים שלי יש כבר בעיקר מורות, בעיקר במקצועות ההומניים. בזה כשלעצמו אין כל רע כמובן, אבל מדאיג אותי שגברים כבר לא הולכים להוראה. הם הולכים להייטק ולמשפטים. אומה של הייטק ועורכי דין בלבד זו אומה שחסר לה משהו. חוץ מעידוד נשים להיכנס יותר לפיזיקה, צריך לא לשכוח לעודד יותר גברים ללמוד ספרות והיסטוריה וחינוך. ואם קשה להתפרנס מזה, המדינה צריכה לסבסד אותם.
זה לימוד התורה החילוני. זו נשמתו של עם ישראל.