כשעומדים במרכז העיירה איטאטה, 39 ק"מ מפוקושימה שומעים את דממת המוות. פעם גרו כאן 6,000 איש, עכשיו הרחובות ריקים. בגן המשחקים הנדנדנות חורקות מרוח הקיץ, העציצים בחלונות הבתים נבולים, ואת תיבות הדואר מכסים קורי עכביש. שקט. דממה מבהילה.
לרגע דמיינתי שאני רואה אותה, כמו שכבה דקה שמכסה את המקום הזה. אבל את הנשורת הרדיואקטיבית אי אפשר לראות. היא כאן גם חצי שנה אחרי האסון. מד הגייגר שמודד רמת קרינה מצפצף ומצפצף. הדברים שהכי מפחידים אותנו הם אלו שאנחנו לא רואים.
בצהרי יום שישי ההוא רעדה האדמה. 8 בסולם ריכטר. זאת הייתה רעידה כל כך חזקה שקו החוף של יפן זז במטר וחצי, תנועת כדור הארץ הואצה והיום התקצר. המערכת האוטומטית בכור הגרעיני בפוקושימה עצרה את הפעילות באופן אוטומטי ובמקביל הופעלו הסירנות, מזהירות שגל הצונאמי בדרך.
ידעו שהוא יכול להגיע, ככה זה באזור הזה של העולם. בחוף הצמוד לכור בנו היפנים חומת הגנה מצונאמי בגובה 10 מטר. רק שהגל היה בגובה של 15 מטר - כך התחיל האסון הגרעיני. לאמריקנים יש את ה-11 בספטמבר, ליפנים יש מאז את ה-11 במרס.
מתחילים להבחין בצלקות ובחורבן
במטוס בדרכנו ליפן המחשבות נדדו לכל מיני כיוונים. לא באמת ידענו איזו מדינה ממתינה בקצה מסלול הנחיתה, ובעיקר מה מצבה אחרי אסון הצונאמי. תיירים לא באים בתקופות כאלו, גם לא לערים שהסכנה אף פעם לא הגיעה אליהם באמת. קחו לדוגמה את קיוטו, המרחק בינה לבין פוקושימה הוא 500 ק"מ - ורמת הסיכון בהתאם, אבל כרגע את אף אחד זה לא מעניין. מי כמונו הישראלים יודע מה תמונה בטלוויזיה יכולה לעשות.
הדבר הראשון שמכה בך ביפן הוא הניקיון. כל כך נקי. אי אפשר לתאר כמה. ופחי אשפה? כמעט ואין. ניקיון הוא עניין תרבותי, כאן פשוט לא מלכלכים. אבל תמיד בסיפורים האלה, הכול מתהפך. המקום הכי נקי בעולם, הוא היום גם הכי מלוכלך. יש דברים שאי אפשר לנקות.
המראות מתגלים בפנינו לאט לאט. הכביש המהיר שחוצה את יפן מדרום לצפון פתוח לנסיעה כבר מזמן, התנועה זורמת. 6 שעות צפונית לטוקיו פנינו מזרחה לעבר קו החוף. עדיין אין רמז, אין סימן. כאן הכול נראה רגיל.
בערך שני קילומטר לפני קו המים מתחילים להבחין בסימנים, אם תרצו, בצלקות. מימין שלטים הרוסים, ומבנה פרוץ לרוחות, משמאל, בלב שדה חקלאי סירה. ועוד אחת. מחזה סוריאליסטי. הגל פשוט השליך אותן.
מכאן מתחיל החורבן. חצי שנה עברה, העולם כבר עסוק במשברים אחרים וכאן רק הולכות ונערמות ערמות האשפה. על פי הערכה כמות הפסולת שצריך לפנות עומדת על 27 מיליון טונות, תנסו לדמיין את זה, אי אפשר. הדרך מתפתלת לאורך עשרות רבות של קילומטרים, כל מה שנשק לים נהרס. כפרים שלמים נמחקו, נשארו רק קווי המתאר של הבתים, של החיים שפעם היו כאן. אחרי יומיים מטלטלים כמעט ומתרגלים להרס. ככה זה. רק שבשלב הזה עדיין לא הבנו שהאסון האמיתי לפנינו.
הפחד שבעיניים, צפצוף מד הקרינה
המשכנו לנסוע, צלם חדשות 2, אייל בן יעיש ואני עד למחסום. השוטרים היפנים היו אדיבים אבל ברורים. "עד כאן". 20 ק"מ דרומה מכאן נמצא הכור הגרעיני של פוקושימה. שם עדיין מתנהל קרב בניסיון להגיע לשליטה בליבות שהותכו, שם האסון האמיתי של יפן. את נזקי הצונאמי ישקמו בסוף, זה ייקח זמן ויעלה הרבה כסף, אבל היפנים יעשו את זה, כנראה יותר טוב מכל אומה אחרת. כאן זה סיפור אחר, בעיניים של השוטרים במחסום רואים את הפחד, הפחד מהאויב הבלתי נראה, מהקרינה הרדיואקטיבית.
הכול בחבל הארץ הזה ירוק, העצים מלבלבים, הבתים מעץ מסורתי מעוטרים בגגות אדומים. בלב העמק אגם, לידו שדות אורז שממתינים לקציר. הקציר שלא הגיע ולא יבוא. "לא חשבנו שזה יכול לקרות, בטח לא לנו" אומר לי כפרי שהמתין לי בבניין המועצה הריק. מסביב שממה. שקט מפחיד. מד הקרינה מצפצף, אנחנו מנסים להתעלם. יש משהו מעיק בעיירת רפאים, אין לאן לברוח אפילו לא במבט.
רק עזובה: את תיבות הדואר מכסים קורי עכביש, מתוך האספלט של מגרש החנייה של הסופרמרקט פורצים עשבי פרא. הרמזורים עדיין מתחלפים מאדום לירוק אבל אין מי שיחצה. כולם עזבו.
איש לא יודע כמה זמן זה יימשך, האם אי פעם יוכלו עוד בני אדם ובעלי חיים לשוב לכאן, לחיות בבטחה? האם האדמה הזאת תוכל אי פעם להצמיח משהו ראוי למאכל? המון שאלות שאין להן תשובות.
המארח הציע שניכנס פנימה, עדיף להיות בחוץ כמה שפחות. "מה אתה עושה פה? למה אתה עדיין כאן?" שאלתי אותו. "אני עוד מעט בן 70. כמה כבר נשאר לי? מה זה משנה".
סרטו של שי גל, כתב חדשות 2, "צל על השמש העולה" ישודר הערב בשעה 21:00 בערוץ 2.