נשים הן 50% מהאוכלוסייה. אלה שמג'נגלות בין בית, עבודה וילדים. אלה שמשלמות 50% מהארנונה לרשויות המקומיות. דווקא הן נעדרות משם. רק 5 נשים מכהנות בתפקיד ראשת עיר מתוך 256 רשויות מקומיות. מתוך 3250 חברי מועצה, רק כ- 376 מהם הן נשים. בשליש מכלל הרשויות המקומיות בישראל - נשים לא מכהנות כלל כחברות מועצת עיר. אז למה הן לא שם?
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"יפעת, תגידי לי השתגעת?!", אמרה לי חברה,עורכת דין מצליחה ואמא לארבעה ילדים. "אין לי אפשרות למשרה שלישית. אחרי העבודה והילדים, אין לי אפשרות להכניס עוד משרה כחברת מועצה, תפקיד תובעני ובהתנדבות. אני פשוט אקרוס". וזאת בדיוק הבעיה. זה המלכוד של הנשים ככל שזה נוגע לקפיצה למים הפוליטיים הקרובים לביתן. אין מה לעשות, אצל רב הנשים הטיפול בבית ובילדים נופל עליהן, תאהבו את זה או לא - אבל זאת המציאות. גם אני, כאמא ל 4 ילדים, פחדתי. על אמת. ממש פחדתי.
הקרבה וויתורים אישיים
ב-2008 החלטתי לעבור מהזירה של הנהגת הורים בבית ספר למערכת הפוליטית המקומית ולהיות חברת מועצה. לא תיארתי לעצמי כמה ויתורים עליי לעשות .אז הסתבר לי שהחוק מאלץ אותי להתפטר ממקום עבודתי מחשש לניגוד עניינים. גם היום, 5 שנים אחרי, אני לא מצליחה להבין איזה ניגוד עניינים יש בין עבודתי כאשת חינוך ועובדת סוציאלית למען בני נוער בסיכון וצעירים ברחבי הארץ, לבין התנדבות כחברת מועצת עיר ליד הבית, למען הקהילה שלי למען ילדינו.
התפטרתי ממקום העבודה. מקום עבודה שממש אהבתי, ונפרדתי מהתחום שבו עסקתי והחלטתי החלטה אישית שאם אני נאלצת לעשות ויתורים כלכלים משפחתיים וחברתיים על מנת לשרת את הציבור ולהשפיע על חיי הקהילה, אז אעמוד בראש רשימה מקומית. וכך עשיתי. הקמתי של תושבים, של הורים, העוסקת בחינוך ורווחה. רשימה שמטרתה שתושבי העיר לא יהיו לבד.
כן, חברותיי. תפקיד חבר מועצת עיר הינו תפקיד בהתנדבות מלאה. דווקא בזירה המקומית שבה מבקר המדינה חושף שחיתויות, חוסר צדק, מעילות בכספים, חוסר אחריות של הנהגה. התפקיד של נציג הציבור האמון על הסדר, על שמירת הדמוקרטיה ועל שיפור חיי התושבים הינו בהתנדבות מלאה.
ל-50% מהאוכלוסייה אין ייצוג הולם
אומרים לי כל הזמן אין נשים שרוצות. "איפה הן?", שאלו אותי. אתמול אירחתי בכנסת עשרות נשים שחושבות שהן ראויות, מתאימות ויכולות להנהיג, לשנות ולהוביל, כאלה שלא מפחדות לומר "אני הולכת לפוליטיקה". הנתונים מראים שמאז קום המדינה, לא גדל במידה ניכרת שיעורן של הנשים הנושאות בתפקידים ניהוליים בעולם הציבורי בישראל. ייצוגן בתפקידים בכירים בכנסת ובמפלגות, ברשויות המקומיות, בשירות המדינה, באוניברסיטאות ובעולם העסקים עדיין נמוך.
בכנסת ה- 19 רק 27 נשים מכהנות כחברות כנסת. בחמש מפלגות כלל אין נשים ברשימה ובחלקן אף אין לנשים זכות להתמודד כשוות בין שווים.
50% אחוז מהאוכלוסייה לא יכולות להיות מיוצגות רק ע"י 5 ראשות עיר וכל כך מעט חברות מועצה. אם אנחנו 50% מהאוכלוסייה אנחנו צריכות להיות 50% מההנהלה . 50% בציבור- 50% במועצות.
מהרגע שנבחרתי להיות חברת מועצה השקעתי בקידום נשים לעמדות מפתח והשפעה ולמוקדי קבלת ההחלטות. ואני עדיין עושה זאת, ימים כלילות. ביחד עם עמותת כ"ן (כוח נשי) וארגונים נוספים פתחנו קורסים לנשים שקוראים להן להנהיג בקהילה, ביישוב ליד הבית.
"אנחנו חייבות את זה לעצמנו"
לסיום, חייבת לשתף אתכם בעוד משהו אחד- עצוב ופאתטי. זה קרה לפני מספר ימים ושמעתי את זה מאחת הנשים, בוגרת הקורס, שאני מלווה בתהליך הזה. בוגרות הקורס מובילות את "מודל הריצ'-רץ'" - גבר-אישה, אישה-גבר.
הם הציגו אותו בישיבת מועצה של עיר מסוימת בשבוע שעבר בפני כל המתמודדים למועצת העיר הקרובה. אחד מחברי המועצה המכהנים פנה לעבר אחת הבנות ולחש לה: "הריצ'-רץ' היחיד שאני מכיר נמצא כאן" - והצביע אתם יודעים לאן...
זה היחס שקיבלו חברותיי בוגרות קורס "מנהיגות את המחר". נשים שכבר לא מפחדות לומר אני רוצה, אני יכולה ואני עושה את זה, אני הולכת לעולם הפוליטי - ומתחילה בזירה המוניציפאלית. כי אני יכולה ומסוגלת להביא פוליטיקה אחרת, פוליטיקה נקייה, פוליטיקה חדשה.
בבחירות הקרובות מדינת ישראל חייבת להצביע לרשימות שיש בהן שוויון בין נשים לגברים במקומות הריאליים. מה שהתחיל ברשימות לכנסת חייב להמשיך בבחירות לרשויות המקומיות. אנחנו חייבות וחייבים את זה לעצמנו.