מנאומו של ברק אובמה עולה מוסיקה המנוגדת לתפיסות הבסיסיות של בנימין נתניהו. ראש הממשלה חושב שנוכח מה שקרה כאן באזור - צריך לעצור, להמתין ולא לבצע מהלכים נמהרים. ואילו אובמה טוען כי דווקא עכשיו צריך לעשות את ההתקדמות ואפילו מבצע צעד אחד קדימה: עכשיו הוא קובע שהמדינה הפלסטינית צריכה לקום על גבולות 67' (בניגוד לעמדת נתניהו), לבצע עסקה של "ביטחון תמורת שטח" (מנוגד גם כן לעמדת נתניהו), מדבר על הסכם קבע ולא פתרון זמני - ואולי מה שכן יכול לעודד את ראש הממשלה הוא שאובמה מתנגד נחרצות להכרזה הפלסטינית החד-צדדית, אשר צפויה באו"ם בחודש ספטמבר.
מה שכן חסר בנאום של אובמה הוא ה"אנרגיה": הוא טוען כי לא ניתן לכפות פתרון על הצדדים וכי לא ניתן לקבוע בשבילם. לא בדיוק ברור מהי מידת האנרגיה שהוא מתכוון להשקיע בניסיון שלו לגשר על הפערים.
מה עם התמריצים?
העניין הישראלי-פלסטיני היה שולי מאוד בדברים של אובמה, וכלל לא הופיעו בו מסרים חדשים. אובמה הדגיש פעם נוספת את הצורך בדמוקרטיזציה בעולם הערבי, וכדי לממש זאת הוא מוכן ללכת להתנגשות גלויה בסעודיה ובבנות בריתה מדינות המפרץ. מהבחינה הזו מדבר אובמה אחר - אובמה שמזכיר דווקא את הנשיא בוש. בעניין התייחסותו של אובמה לאסד, הרי שמדובר כאן בהסלמה מצדו של הנשיא האמריקני בטון שלו כלפי המשטר הסורי. נוכח המצב הזה, השאלה הנשאלת היא האם דבריו של אובמה מספיקים על מנת לראות את בני מעמד הביניים יוצאים להפגין ברחובות סוריה גם כן.
נאומו של אובמה היה פחות מפוכח ממה שציפינו. אין הרבה חדש בכל הנוגע למה שמתרחש כאן - אך במקרה הזה אין כל תמריץ בעבור הצדדים. אובמה לא מעלה את האפשרות של מצב בו הדרך שלו לא מתממשת. ואולי כן? איפה ה"אם" בנאום שלו?